Be part of what you wear
שבוע האופנה שהתקיים בשבוע שעבר בחולון הפגיש בין מאות מעצבים, יזמים, צלמים, מורים ושאר פעילים במרחב הלביש. בפאנל מרתק בן שעתיים, הציגו שמונה יזמים נמרצים רעיונות מצויינים עד מופרכים שמטרתם אחת: להציע שירות מצוין וחדשני, או מוצר מצוין וחדשני, שיביא מיליוני משתמשים לאתר ומיליונים אחרים לכיס. לכולם היה רעיון איך לעזור לנו למצוא ברשת את השמלה ההורסת שזה עתה חלפה על פנינו, איך לדמות את עצמנו בשמלה הזו גם אם איננו נמצאים בקרבתה, או איך לקבל את חוות הדעת של החברים שלנו על הדגם החדש שעיצבנו, לפני שהוא הופך לבד ועבודה ותשלומים אין קץ. בבסיס המודל, עמדה העובדה שמדי שנה מסיימים כמאה אלף איש את לימודי עיצוב האופנה ברחבי העולם, ורק שבעה אחוזים מהם עובדים במקצוע.
ואכן, האולם היה מלא ושוקק בצעירים כאלו שזה עתה סיימו את הלימודים, או שכבר עושים את צעדיהם הראשונים או האמצעיים בענף. וכולם נראו לי מצויים היטב בנעשה במרחבי הרשת בתחום האופנה והמכירות, ובהיצע האינסופי שמצוי במרחק קליק אחד.
בתום כל פרזנטציה, הקהל הוזמן לשאול שאלות על היוזמה, הרעיון, המודל העסקי, הרקע המקצועי. אך הקהל היה חד וממוקד והתעניין בעיקר בדבר אחד: כיצד להישמר מהעתקות ולשמור על זכויות היוצרים של המעצבים.
רגע קט של מספרים: ארבע שנים ותואר ראשון עולים כמאה אלף שקל. באמריקה זה עולה הרבה יותר. השקעה של מאה אלף שקל’ ומה שמטריד את השומעים הוא לא איך להחזיר את ההשקעה וולהתפרנס מהמקצוע, אלא איך לא יעתיקו את הרעיונות שלהם.
בינתיים, במרחב המקביל, עתונאי הכלכלה והצרכנות עמלו בשבועיים האחרונים למלא את העמודים והמסכים בכתבות תחקיר:
איפה לקנות את הג’ינס הכי זול והכי שווה?
עשר השמלות הזולות ביותר לארוחת חג ההודיה.
האתרים שיעזרו לכם לקנות באמריקה גם מאתרים שלא שולחים לישראל.
המבצעים הכי חמים לבלאק פריידיי, סייבר מאנדיי וסוף סוף סאנדיי.
אצל עתונאי הצרכנות משום מה, טובת הצרכן = מחיר נמוך. המלחמה בעליית מחירי הדיור, השכירות ויוקר המחייה קצת בלבלה את היוצרות והפכה את המחיר, באשר הוא, לחזות הכל. והנה ציטוט מכתבה בדה מארקר מיום שלישי, שפורסמה בעקבות עלייה במכירות האופנה בחודש נובמבר בהשוואה לשנה שעברה:
“… אך בעוד עבור חנויות האופנה מדובר בימים מוצלחים, מדובר בבשורה פחות טובה עבור הצרכנים, שנאלצים השנה לחכות יותר זמן להתחלת המבצעים”.
האמת? הצרכנים לא נאלצים לחכות. הם מחכים, כי הם רוצים לשלם פחות. אבל הפחות הזה עולה להם מאוד ביוקר. מעגל הצריכה בדחיפה שהאמריקאים המציאו לעולם, הפך את הסיילים של מוצרי האופנה לסימני דרך. המחיר המקורי הוא קו הזינוק ומשם רק יורדים. כשכל הזמן נולד מחיר חדש שמבטל את קודמו, זה נראה בלתי הגיוני לשלם את המחיר המלא באשר הוא.
עיצוב אופנה הוא מקצוע, ובגדים הם מוצר שיש לו עלות ממשית וערך ממשי. אבל התמחור לא קשור אליהם. הוא קשור לפסיכולוגיה האנושית בלבד. מה שהפך את הענף למוביל העולמי באי אמון הציבור, היא התחרות הפרועה וההיצע האינסופי, בעיקר של אנשים שאין להם עבודה ולכן הם מסכימים לעבוד בכל מחיר, ולמכור בכל מחיר, כדי שיוכלו להמשיך לעבוד באותו מחיר. המעגל הזה הוליד תרבות צרכנית של אחיזת עיניים, חוסר אמון ומעט מאוד בטחון עסקי ותעסוקתי. ולכן מה הפלא שהמעסיקים מנסים להתנער מכל הוצאה מיותרת כמו עובדים קבועים למשל? עובדים זמניים הרבה יותר משתלם. הם יכולים להיות הוצאה משתנית, כמו השמעטס, במקום הוצאה קבועה. יש מכירות? קונים סחורה. יש עבודה? שוכרים. אין עבודה? הביתה. ואם אפשר שמישהו אחר יעבור את אי הנעימות הזו בכלל עדיף. וכך נולדו עובדי קבלן.
טובת הצרכנים היא לקנות כל השנה במחירים הוגנים, לא גבוהים ולא נמוכים מדי, במקום לשחק לידיה של מפלצת הסיילים, ועל הדרך לייצר מקומות עבודה מקומיים. ככל שהמחיר הנקוב יהיה דומה יותר למחיר שהצרכן ישלם בסוף בפועל – כך תנודות הסיילים יתמתנו ונקבל מראש מחירים נמוכים יותר.
ואיך יחזירו 93% מהמעצבים השקעה של מאה אלף שקל שכר לימוד? אין מנוס מאיחוד כוחות, אחרת ימכרו סנדוויצ’ים או שיעשו הסבה מקצועית.
עם כל הכבוד ואני מאלה שמתנגדות בכל לב להעסקת עובדי קבלן בהכנסי לחנויות של מעצבות צעירות ולא אנקוט בשמות אבל באזור ככר מסריק וככר רבין ורואה חולצות טריקו ושמלות גלביה קצרות מכותנה בחמש מאות ש״ח לחולצה ושמונה מאות תשעים ש״ח לשמלה אני די מזועזעת
במחיר דומה ניתן לרכוש במקס מארה או דומה לה שמלה באיכות אירופאית שתחזיק שנים
ולא תצא מה אופנה תוך שנה, ברור שהכל נתפר במזרח אבל מה לכם להלין על מי שרוצה לקנות זול יותר ראי המחירים באתרים השונים למה לא? רובנו לא מרווחים הרבה ורוצים את בקנייה המשתלמת לנו.
גבי, רק לפרוטוקול, למרות שנראה לי שאת יודעת זאת: טיב המוצר לא נקבע ע”י המחיר שלו, והסו-קולד “מעצבים” עם פוזה ופלצנות אין קץ מוצאים קהל של פלצנים אחרים שמוכנים לשלם. האיכותיים והייחודיים באמת הם נדירים , אז גם צרכן האופנה צריך להיות חכם ויודע מה הוא מחפש. נראה לי שאת בכיוון 🙂
אמת ויציב. לפני שנעשיתי בעצמי יבואנית (של מוצר ייחודי שלא מיוצר בארץ) לא ידעתי איך זה עובד. אנשים קונים את ההנחה ולא את המוצר. זו אחיזת עיניים שקיימת בכול ענף הקמעונעות והלוואי שאפשר היה לעצור אותה.
גבי יקרה,
גם ליבי נחמץ כשאני רואה טישירטים בחמש מאות שקל של מעצבת עלומה בככר מסריק. אך מטעם הפוך. אני יודעת שהיא שילמה על החולצה פי חמש לפחות מכל מקס מארה באשר הוא, קיבלה איכות עבודה חצי ממה שעומד לרשותו ובסוף וזה העיקר, היא לא מתפרנסת באמת. וזו הנקודה העיקרית. עלינו, הצרכנים, לדאוג שתהיה כאן עבודה שנרצה לעבוד בה.