השבוע עשיתי משהו לראשונה בחיי: ביקרתי בבית המשפט. מרותקת צפיתי בפתיחת המשפט של נוחי דנקנר, המואשם בהרצת מניות. הסיבה שזימנתי לעצמי את החוויה הזו אינה אזרחות טובה או מציצנות צהובה, שמבקשת לראות את הגביר בנפילתו. פשוט עשיתי כבוד לחברתי, עו”ד חנה קורין, התובעת הראשית מטעם הפרקליטות. היכרנו בטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה, ופתאום מתברר שחברתך הטובה (ברור שגם שותפה!), שנדמה שאך אתמול חלקתן אוהל וקאיפיריניה בקרנבל בברזיל, היא אושיה משפטית. כך מצאתי את עצמי בהיכלו של השופט כאבוב (בנות – הוא שווה!). האולם היה מפתיע בקטנותו. שלוש שורות קצרות שהכילו עיתונאים מתקתקים במצלמות ובלפטופים, שורה של בחורים במכנסיים מחוייטים בשחוראפורכחול וחולצות מגוהצות למשעי בפסים מלבן עד תכלת. מסורקים, מסודרים וצחים למראה.

נאום הפתיחה היה חד ומרתק, ומכיוון שכבר מצאתי חניה בחינם, החלטתי להישאר ולשמוע את חקירת העדים הראשונים. מאחר שמדובר בסוגיית ניירות ערך, נושא שדווקא חביב עלי אך אני מצויה בו קצת פחות מצבעי העונה, הקשבתי היטב דווקא לבייסיקס – הבהרת המושגים השונים שמופיעים בעיתונים ולרוב משפיעים עמוקות על הגרביטציה של העפעפיים. הבה ואחלוק איתכם בכל זאת את מה שלמדתי, והרי הסיפור בקצרה: חברת אי.די.בי הייתה פעם גדולה וחזקה ועשירה. יום אחד הסתבכו קצת העניינים, כמה השקעות כושלות, כמה בכירים יקרים והופ – העושר הגדול הפך לחוב גדול. הקופה התרוקנה ונוצר צורך להזרים בדחיפות כסף על מנת שאפשר יהיה להמשיך לשלם משכורות, שכר דירה, לחדש מלאי ולעשות כל מה שעושים עם כסף.

הבעיה הייתה שלחברה היה שווי אפס, אז אף אחד לא רצה להשקיע בה. מה זה אומר? נו, באמת בנות: שווי הוא כל מה שיש לך, פחות כל מה שאת חייבת: למשל אם יש לך דירה ששווה מיליון שקלים ואין לך שקל חוב, את שווה מיליון שקל, ולפחות עוד מיליון כי את בטח ישנה מצוין, נראית נהדר ומרגישה עצמאית ומשוחררת. אבל אם לקחת משכנתא ואת חייבת לבנק מיליון שקל – אז יש לך כלום אחד גדול: דירה ששווה מיליון ביד אחת, וחוב לבנק של מיליון שח ביד השניה. וככה קרה גם לאי.די.בי. היא היתה שווה אפס. כלום. ובעיקרון אף אחד לא באמת רצה לתת להם כסף. אז מאיפה מביאים פתאום מאה מיליון שקל על מנת להמשיך להפעיל את החברה? נכון! מגייסים אותו מהציבור. אתן ואני והפנסיות וקופות הגמל שלנו התנדבנו להשקיע את כספנו בנוחי דנקנר. אתן לא זוכרות? פברואר 2012? עדיין לא מצלצל מוכר? אהה! זה כי לא באמת בחרנו. אז איך  בכל זאת עשינו את זה? דרך שורה של בחורים נמרצים, בעלי צווארון מגוהץ וחלקת לשון, שמילאו שורה של תפקידים שאך אתמול הבנתי את מהותם. הנה הם:

ראשית הכירו את המפיצים – התפקיד שלהם הוא לשכנע אותנו להשקיע את הכסף שלנו לא בחינוך, לא בעמותה הקרובה לליבנו, לא בדירה לילדינו ואפילו לא בשמלות אהובות, אלא במניות של נוחי. טוב, הם לא מדברים איתנו באופן אישי, כי אנחנו רבות וממילא לא מבינות. הם מדברים עם הגופים שמנהלים את הכסף שלנו, וכסף של אחרים, ובעיקר לא את הכסף שלהם, ומשכנעים אותם לתת אותו למי ששכר אותם. נגיד נוחי ואי.די.בי, כשהם יודעים ששווי החברה שווה לאפס והסיכוי שיצא לנו משהו טוב מזה הוא כשווי החברה.

המפיצים משרתים את החתמים – התפקיד של החתמים הוא כנראה מאוד פשוט –  חברת החיתום שמנהלת את ההנפקה,  בעצם מתחייבת לקנות את כל המניות שנשארו כי היא לא הצליחה לשכנע אחרים לקנות. כל עניינה הוא למכור את ניירות הערך האלו כמה שיותר מהר. החתמים לא בנויים לקשר ארוך. עבודתם היא אוסף של סטוצים, קונה מוכר, והדבר היחיד שמעניין אותם הוא לצאת עם איזה רווח קטן מכל סטוץ. או לפחות להפסיד כמה שפחות ולהישאר מחוברים לחבר’ה שמביאים את הביזנס והקשרים.

בהנפקה הזו אף גוף ציבורי לא השתתף. ולא היתה אף חברת חיתום שהתחייבה לקנות את מה שיישאר. אבל לחברות ההפצה והחיתום יש גם כסף אחר. מה שנקרא חשבון נוסטרו שם הן שומרות את מה שהן הרוויחו מדמי הניהול שאנחנו משלמות להן, או לחברות האמהות שלהן, כדי שייטיבו לנהל את כספנו. מהכסף הזה שמו כל אחת כמה מיליונים, ככה, כדי לשמור על קשרים. הוצאות שיווק הם קראו להפסד הצפוי הזה בעדותם.

והמופלא מכל היה לראות את הבחורים הצעירים הללו עומדים על הדוכן ומספרים על פועלם בלי פיקפוק, בלי היסוס, כאילו אין טוב ורע.  עבודה היא עבודה.

ולכן, היזהרו לכן מפני בלוריות מסורקות היטב, לחיים ורודות גילוח וצווארונים מעומלנים בנונשלנט. כי בין העבודה לחיים לפעמים קשה מאוד להפריד. ליתר בטחון לימדי היטב את דפי החשבון המשותף. לכי תדעי מה עוד יכול להיחשב הוצאות שיווק.