אופנה בת קיימא היא הדבר הכי חם בתעשיית הבגדים המודרנית והטרנד הלוהט הוא השכרת בגדים. האם הוא צפוי לגדול ולהתפתח או שהאופי האנושי יגבר על הלהט האידיאולוגי בדומה לתהליך שעבר מחסן הבגדים הקיבוצי?

Photo by Rich Smith

המודעות הצרכנית הגוברת לעוולות תעשיית האופנה המהירה הוציאה את המילניאלס, הצרכנים העיקריים שלה, לרחובות המדיה החברתית. תנועה כמו FASHION REVOLUTION, הריצה את קמפיין WHO MADE MY CLOTHES ובארץ אופנה בת קיימא, דוחקות ברשתות האופנה לטפל בבעיה שהן יצרו. 

בעולם קמו אין ספור מותגים וסטרטאפים שעוסקים במציאת פתרונות  לייצור ירוק, ייעול תהליכי הייצור, חסכון במשאבי טבע, שיפור תנאי העובדים לאורך שרשרת האספקה, או מיחזור העודפים לחומרים ידידותיים לסביבה. 

חלק ממותגי האופנה שקמו בעקבות ההתעוררות הזו מציעים גם מודלים עסקיים חדשים. אחד מהם הוא השכרת בגדים.  RENT THE RUNWAY, היא החלוצה האמריקאית המובילה את התחום וכבר הגיעה למעמד של יוניקורן – חברה הנסחרת בבורסה בשווי של יותר ממיליארד דולר.

בארצות הברית, מסתבר, חלק ניכר מרכישות הבגדים של נשים הוא של שמלות ערב לארועים חגיגיים. גם בארץ התופעה מוכרת היטב. שמלות לארוע היא מחרוזת המילים שמסבילה את הלובשת והמלבישה כאחד. מדובר בבגד שנרכש ללבישה חד פעמית לרוב, עליו להראות זוהר, מעוצב, בטעם טוב ועשוי היטב. מפאת חד פעמיותו מעדיפה הלובשת שיעלה כמה שפחות כי הרי חבל על הכסף. המלבישה מאידך השקיעה את מיטב כספה, נשמתה וכשרונה רק בשביל שאותה הנוצצת תדבר אל ליבה של הלובשת.

הפתרון של RTR התחיל פשוט: השכרת בגדי המעצבים שמחירם לרוב נקוב באלפי דולרים, תמורת כ 15% מהמחיר, לשימוש חד פעמי. החברה צמחה מאוד ותנועות המחאה קיוו שהטרנד החדש יצבור תאוצה מסחרית ויגאל את העולם מרשתות מפוקפקות כמו פריימרק וH&M  שמאיימות לקבור אותו תחת ערמות העודפים שהן מייצרות. 

אלא שהשכרת בגדים היא עסק מסובך. היזמיות של RTR מצאו את עצמן מפתחות מערך מורכב ויקר (ולא מאוד ידידותי לסביבה) של מכבסות ניקוי יבש. בפרסומים המיזם מציין כי שמלת מעצבים שנלבשת בממוצע 3 פעמים, יכולה להגיע באתר ל 150 השכרות שונות. כדי לעמוד ב 150 כביסות או ניקויים יבשים על השמלה להיות מחומרים עמידים מאוד, מה שמשאיר את עינוגי הטבע כמו משי, תחרות עדינות או כותנות מוסלין רומנטיות מחוץ למשחק. החומרים מהם עשויים החלומות הנוצצים הללו הם צד אחד. הנעלם השני במשוואה הוא הקשר הרגשי. האם הבגד הוא כסות פונקציונלית שיש לה תפקיד חד פעמי או שיש לו חלק בגיבוש הזהות האישית, והטעם שלנו? האם המחיר יכול למחוק רגשות? האם אין לנו יחסים עם הבגדים – ראה סיפרה של שירה ברויאר?

Photo by Charisse Kenion

זה הזכיר לי את סיפורו של מחסן הבגדים השיתופי. הניה צורי מקיבוץ מפלסים סיפרה שכשהגיעה לקיבוץ בשנת 1949 נתבקשה למסור את כל בגדיה למחסן כי בקיבוץ אין רכוש פרטי ויש להתחלק בכל עם כולם. בכאב לב נפרדה מהחולצות, השמלות, החצאיות והודיעה לבעלה, החלוץ בן עמי, שהסוציאליזם שלה נגמר בחזיה. אם יכריחו אותה למסור גם את הבגדים התחתונים היא עוזבת את הקיבוץ.
לאה’קה צלס, הגננת המיתולוגית שלנו סיפרה שכשעלתה לארץ אמא שלה סרגה לה מתנת פרידה – סוודר בצבע ירוק עמוק. בהגיעה להתיישבות הצעירה שבנגב המערבי, מסרה אותו בעצב וגעגוע למחסן. מבחינתה זו היתה המזכרת מאמא שנשארה בארגנטינה הרחוקה. ביום שישי כבר ראתה את אחת החברות מתהדרת בו בארוחת השבת והלב נצבט. הוא נצבט והתכווץ עוד יותר, כשהבחינה כי אותה חברה שכחה כנראה להחזירו למחסן ואימצה את הסוודר לצמיתות. לפחות לה נשארה מזכרת מאמא של לאה’קה.

בגדים הם סיפור, הם הרגשה, הם מצב רוח והם עיסוק ופרנסה ותחביב ולבטח הרבה יותר מכסות פונקציונאלית שנושאת תג מחיר.

אם לחזור לפתרון הקסם, הטרנד האקולוגי הלוהט של השכרת בגדים – זה כנראה יעבוד למיזם או שניים. מודל כלכלי בר קיימא בודאי שזה לא. רק תתארו לכם, מה יעשה המעצב שבמקום למכור 150 שמלות הוא ימכור 15 בלבד? מה יקרה למחיר השמלה? מה יהה על ההוצאות הכרוכות בפיתוח ובייצור? וכשמחירן יעלה פי עשרה, האם עדיין פלטפורמת ההשכרה תרכוש ממנו את הדגמים? ומה על השוכרות? האם יאותו לשלם במקום 50 דולר להשכרה חד פעמית, 500 דולר? 

ועוד משהו – ב RENT THE RUNWAY הבינו שהעם זקוק למחלצות בעיקר בעיתות החגים. ברוב השנה, הוא מסתפק בארון הפרטי. ולכן החילו על הציבור את מודל המנוי החודשי. רק 150 דולרים לחודש ואת רשאית לשכור 4 פריטים שונים.
אחרי הכל, איזה יוניקורן יכול להתקיים ממכירות לכבוד החגים בלבד?  

בכל מקרה מודל השכרת הבגדים מתאים כנראה למוצרים עמידים במיוחד.  מוצרי האופנה המהירה מאופיינים בעיקר במחירם הנמוך שנובע מאיכות נמוכה בהתאם, ובקושי מחזיקים מעמד בכביסה אחת.

Photo by Ethan Bodnar