ארבעים שקלים שהופרחו לחלל, העכירו את שארית יומי ועוררו מחשבות על טבע האדם, על השותפות שבזכותן יכולות כל הלקוחות להנות ממוצר טוב במחיר הוגן ולמה הן ירוויחו מזה יותר.

אתמול סיימתי את יום העבודה בתחושת חמיצות. קונה שהגיעה לביקור חוזר, התעניינה לגבי הנחות, הצענו את הפריטים המוזלים, הפריטים שיוזלו לקראת סוף השבוע הפתוח, כמובן שפריטים חדשים לא נכללים בהנחות. היא בחרה בשמלת כותנה חדשה, מדדה והחליטה לדבוק בה. מחיר השמלה 400 שקלים. בבואה לשלם, הישירה בי הלקוחה מבט:
“אני מבקשת שתעשי לי הנחה”.
התכווצתי באי נוחות ובהפתעה. הסברתי שרק לשותפות יש הנחה קבועה והשמלה זה עתה הגיעה למכירה והמחיר מלכתחילה הגון עד כמה שניתן.
“אני מבינה, אבל זה יקר לי, אני לא יכולה לשלם 400 שקלים ואני מאוד רוצה את השמלה”.
התפתלתי, שהרי ברור שלא התכוונתי להיקלע למצב שבו מידת התחנונים, הנחרצות, הקרבה, החברות ושלל פרמטרים לא רלוואנטים יהוו מדד לקביעת המחיר.
“תעשי לי 10% הנחה. את זה אני אוכל לשלם”.

ובאותו הרגע נזרקו אל החלל 40 שקלים שהעכירו את האוירה לבלי שוב. ארבעים שקלים שלא יקרבו אותי בהרבה להשלמת הגיוס של ההון הדרוש לקו.קו. להמשך הפעילות. ארבעים שקלים שלא ישפרו באופן דרמאטי את היציבות הפיננסית של הלקוחה. מבחינה כלכלית אין לסכום הזה משמעות כלל, עבור שני הצדדים. מבחינה עסקית הרגשתי תחושת כשלון קשה. האסטרטגיה שלנו, שמבוססת על קביעת מחיר נגיש ככל שניתן מלכתחילה, קיבלה חבטה מוראלית. הפסיכולוגיה הצרכנית שטבועה בנו מקדמת דנן, ולפיה תחושת הסיפוק עומדת במתאם מושלם לפער בין המחיר הנקוב למחיר ששילמנו, ניצחה בגדול.

הצעתי שתצטרף כשותפה, ולו במסלול המינימאלי רק על מנת שתוכל להנות מההנחה והזכויות הנלוות לשותפות. ובכלל, הרי ביקרה כאן כבר בשנה שעברה, כשאפשר היה להצטרף בסכום של 1000 שקלים בלבד (בתשלומים) ולקבל את מלוא הסכום בחזרה במוצרים.
“לא, לא הבנתי בכלל מה זה אומר, לא התעמקתי”
ועכשיו? זה מובן? הרי אי ההבנה היא בדיוק הענין שלשמו קמה קו.קו. כדי לאפשר לכל מי שרוצה להבין: את המחיר היקר שאנחנו משלמים על המוצרים הזולים שמייצרים ארגוני הענק, שמחסלים את אפשרות הקיום של עסקים קטנים. שמצמצמים את אפשרויות הפרנסה בעולם הגלובאלי, שקידשו את התחרות החופשית הפרועה שהיא למעשה האמ אמא של אי השיוויון המתרחב, ובעיקר להבין שאותם ארגונים גדולים הם גם היחידים שיכולים להנות מהכסף שלנו, ולנצל את החסכונות של הציבור במחי הנפקה יהירה אחת, או בלקיחת הלוואות שלא ישובו. ומי שמלווה לארגונים האלו את הכסף שלנו, הם אותם גופים שאמורים לשמור עליו בשבילנו, אבל הרבה יותר משתלם להם להשתמש בו לרווחתם.

זה בסדר שלא לכולם מתחשק להבין, ואין כח לחפירות, כי וואלה כולו רציתי שמלה. בשביל זה בדיוק אנחנו משתדלות לייצר קולקציה טובה ומוצרים יפים. כי אחרי כל חברה מצליחה כדאי שיהיה מוצר מצוין. זו התחלה ראויה. מי שלא מעניינת אותה הכלכלה והאידיאולוגיה, זכאית להנות מהבגדים. אבל הבגדים האלו מיוצרים תחת חוקי כלכלה ישנה לגמרי. עולה לייצר אותם ככה וככה, לשווק אותם ככה וככה ובסוף צריך להרוויח ככה וככה. השאלה היחידה היא מי יהנה מהככה וככה. טייקון אחד וקומץ מנהלים או הצרכנים שהם הסיבה לרווחים.

אז השותפות שלנו, שרובן גם לקוחות שלנו, הן גם מקור המימון שלנו. כולן הילוו למעשה לקו.קו. כסף שישמש אותנו לצמיחה ולפיתוח. בזכותן יכולות לבוא לקוחות חדשות או בלתי מחוייבות ולהנות משמלת כותנה משובחת ב 400 שקלים. משום כך אנחנו נזהרים בכספן מכל משמר, וקופצים את כיסינו כמה שאפשר. אבל לא על חשבון המוצר. ולכן אנו צופים שבעתיד יתקיים גרף מספריים: ככל שהחברה תגדל ותתבסס המוצר וההיצע רק ילכו וישתפרו אבל השותפות ישלמו עליו פחות. זאת התוכנית, ואני מקווה ששום ארבעים שקלים שהופרחו כנפיחה מחומצנת לחלל, לא יגרמו לנו לשנות את האסטרטגיה. המשחק של שמלה במחיר 700 שקלים אבל עכשיו בשבילך רק 499 הוא צרכנות ישנה. לתמחר שמלה ששווה 400 שקלים ולמכור אותה ב 400 שקלים זו צרכנות חדשה. למכור מוצר במחיר הוגן ולייצר ממנו רווחים, זו כלכלה ישנה. סטארטאפים שנמכרים במיליארדים ומבוססים על מודל עסקי של פרסום וכמות הורדות, זו כלכלה חדשה. אנחנו בעד כלכלה ישנה וצרכנות חדשה.
ואם אתן בעד (המוצר, הרעיון או שניהם), תצטרפו עכשיו. שנה הבאה זה יהיה רק יותר כדאי אבל יותר קשה להצטרף.