שנה של פעילות מייצרת הרבה נסיונות, הרבה דגמים, הרבה בגדים, כמה טעויות, והבנה מפוכחת שצריך להתקדם, לפנות מקום, להיפרד בידידות, ואין מקום לכאבי לב. ככה נולדה קטגורית התרומות שלנו – הזדמנות אחרונה לתת. זה חלק בלתי נפרד ממחזור החיים הכלכלי של הבגד. השאלה מה הצרכנים מבינים מזה?

מקור

אתמול קיבלתי הזמנה נוספת לבקר בבזאר מגניב של בגדי מעצבים בו כל ההכנסות מיועדות לתרומה לעמותה חשובה וצודקת. בשנים האחרונות הבזארים האלו הפכו למודל הכנסות מוביל עבור עמותות נשים בפרט ופילנטרופיה בכלל. הבזאר הביזארי האחרון הציע לי להשתתף בשופינג מטורף במחירים הורסים לטובת בעלי חיים.

מהצד נדמה שבגדי מעצבים הם העוף בשקל של אומללי כל העולם. מסתבר שכולן חושקות בבגדי מעצבים. במחירים הורסים. אם המוטיביציה של שלל הלקוחות הייתה למצוא מלבושים בזול, ניחא. אבל השימוש במילה “מעצבים” היא לא מקרית. היא הגושפנקה. המעצבים הם חותמת היוקרה האגבית שמנסה לכמת את הפרמיה הגבוהה הנדרשת, או את הכדאיות שמציע הפער העצום בין המחיר הראשוני של השמלה ההורסת ב-700 ש”ח למחיר המציאה הפנטסטי של 70 ש”ח. אפשר היה לקרוא לאיבנטים האלו סתם מכירות בגדים, אבל אין כמו התוספת הקטנה הזו לעיצוב התודעה.

לכאורה טוב לכולם.
העמותות – (אחרי השקעה גדולה של מאמץ) מייצרות הכנסה שתומכת בפעילות שלהן.
המעצבים – (אחרי שנותרו עם ערימות ללא דורש ועלבון צורב) מרוצים שפרי עמלם נתרם למטרה טובה.
הלקוחות – (אחרי שחשקו והתאפקו) שמחים על ההזדמנות לרכישות שוות ועוד לצדקה.

אז מה רע בזה? לא הרבה למעט העובדה שבכלכלה הזאת בסוף כולם יוצאים נפסדים. בראש וראשונה המעצבים שכבר בקושי מצליחים למכור בגדים במחיר הראוי. הג’ונגל הפראי של סיילים בטרם עת, בזארים ללא הרף, ובוטיקים קטנים המבדלים עצמם כ”חנויות מעצבים” ומתפרנסים על גב המעצבים בקונסיגנציה, מבצעים ותשלומים מאוחרים, משאירים את המעצבים בלי אויר. הם חייבים להפוך את היצירות הנשגבות לכסף בבנק ולכן נכנעים לגלגל הסיזיפי הזה שאין ממנו מוצא. הם מנסים לייצר בזול (ולהתפשר על חומרי הגלם ועלויות הייצור) ולהשיק את המוצרים במחירים גבוהים מהרצוי. ממילא המחיר הפורמלי המוצע לצרכן הוא רק רף שיווקי. מספר שנועד לאותת שהבגד ממש שווה. מהר מאוד המחיר מדרדר עד לחצי ועם זה המעצב המוכשר צריך לשלם לספקים, לפתח, לממן וליצור בחדווה את השמלה ההורסת הבאה.

הצרכנים מפסידים הכי הרבה. בראש וראשונה את האמון שרוכש להם המעצב. הם מקבלים בגדי מעצבים במחירים יקרים ובאיכות מסוימת. אם הלקוחות היו מוכנים לשלם בממוצע מחיר יותר כלכלי, המעצבים היו יכולים לתמחר את הבגדים יותר בזול מלכתחילה, או לחלופין להיות נדיבים בעלויות המוצר, מה שהיה משפר את איכותו. במקום זה התפתחה מערכת יחסים עכורה שמושתת על חוסר אמון וחוסר מחוייבות, שרואה את המעצב והלקוח בשני צדי השולחן במקום כמערכת אחת שמקיימת ותומכת בשני חלקיה. הלקוחה של היום היא המעצבת של מחר (או אמא שלה). היא אולי תוכל להוציא חמישים אלף שקל על פרויקט גמר בלימודים, אבל פרנסה כנראה לא תהיה מזה.

והעמותות? לא יותר הגיוני שהן יתמקדו במה שהן באמת נועדו לעשות (לעזור), במקום להפוך אותן לחברות הפקה ואמרגנות של הופעות חינם, מסיבות ובזארים שנשענים על השאריות הכואבות של המעצבים הנמוגים? יש הבדל גדול בין גיוס כסף לבין מכירת מוצרים שקיבלת במתנה ממישהו אחר.

כשהקמנו את קו.קו. הגדרנו מראש שמדובר במיזם רווח שיתופי, חברתי, שמתכוון מראש לתרומה של רווחים מחולקים לטובת עמותה על פי בחירת השותפות שלנו. אחרי שנה עוד אין לנו רווחים. אבל יש לנו בגדים אהובים ושאריות כואבות שאפשר להפוך לכסף שאותו אפשר לתרום בהתאם לחזון.

אז כל מי שבעד לתרום בגדים ולתמוך בפעילות קהילתית, מוזמנת להכיר את הזדמנות אחרונה לתת במתחם ובאתר. כל ההכנסות מהמוצרים המופיעים שם יועברו לתרומה.
שותפות! הצעתן כבר למי לתרום?