חולצת טי הפכה אי-שם בהיסטוריה מבגד תחתון למובילה אופנתית. היא הוכתרה כסמל סקס, כאייקון מרד וכמונומנט המסמל את היצור ההמוני שהרג את האופנה. עם שובו של המינימליזם, הצרכנות המודעת והמלתחה החכמה, הטי-שירט שבה כשהיא עטופה בהילה מעודכנת ומחודשת.

מאז ומתמיד, הפרח שהכי אהבתי היה החרצית. היא מתחילה לפרוח באמצע פברואר ככה, וממלאת כל שטח פנוי בהמון שמשות זעירות ושמחות. מסתבר שהחרצית, על פניו פשוטה כזו, שייכת למשפחת המורכבים. מה כל כך מורכב, תשאלו? כל פרח חרצית הוא למעשה תפרחת שלמה – מה שנראה לנו כאבקנים שם באמצע, הם בעצם אסופה שלמה וצפופה של פרחים.
“מה היא רוצה, זו, עם כל הבוטניקה הזו?”, תתרוממנה כמה גבות. חרצית, פשוטה-רק-לכאורה, היא מבשרת אביב אמיתית בעיניי, וכמוה גם הטי-שירט.
איך שהצד שלנו של הכדור מתחיל להתקרב יותר אל השמש, והטמפרטורות מתמתחות מעלה להנאתן, מתחלף לא מראה השכבות החורפי במשיכת כתפיים אגבית, ושליפת הטי-שירט האהובה התורנית.

אז מהיכן הגיחה לחיינו הטי-שירט? נהוג לשייך את הטי-שירט לאב קדמון בדמות בגד תחתון מכף רגל ועד ראש, עשוי פלנל, שנקרא גם “מדי האיגוד” (ככה זה כשאתה פופולרי בקרב מעמד הפועלים של המאה ה-19). מדי האיגוד היו מעולים בשמירה על חום גופם של הפועלים בחורף, כשהעבודה הייתה קשה ו/או מזג האוויר השתפר – הם גרמו לכל פועל ופועלת להצטער על היום שבו חשבו בכלל על הצטרפות לאיגוד כלשהו. מספריים נשלפו, ומדי איגוד נגזרו לשניים, לקבלת תחתונים ארוכים וגופיית פלנל ארוכת שרוולים.
ראו יצרני מדי האיגוד כי לא טוב והחלו לבצע, במהלך המאה ה-19, ניסויים בבדים חדשים, שיוכלו לשמור על צורתם המקורית גם אם ימתחו ויתאמצו קמעה. הניסויים הללו הובילו ליצירת חולצה תחתונה עשויה צמר וכותנה. המהפכה: אפשר ללבוש אותה גם ללא צורך לפתוח כפתורים או צווארון, ושום דבר בה לא משתנה. כמובן שכל לובש ולובשת לא יעז לחשוף את חולצתו התחתונה הזו בפומבי אם הוא או היא אדם המכבד עצמו. זה גם אסור עפ”י חוק.

בשנת 1904, חברת ההלבשה התחתונה Cooper שיווקה את החולצות הללו כחולצות לרווקים, יחד עם הסלוגן “בלי סיכות בטחון – בלי כפתורים – בלי חוט – בלי מחט”. משמע – מקסימום תמורה באפס תחזוקה, שמתאימה בול לאורח חייך, רווק.
זמן קצר לאחר מכן, חיל הים האמריקאי – עמוס ברווקים נטולי יכולות תפירה – הפך את החולצה לחלק מהמדים הרשמיים שלו. ואפילו אישר מקרים חריגים של שירות המדינה בטי-שירט בלבד (בעיקר במקרה בו נמצאים בחדר המכונות המהביל).
הטי-שירט עדיין משמשת כבגד תחתון, אבל עם סקס-אפיל.
את המונח “טי-שירט”, טבע כפי הנראה הסופר פ. סקוט פיצג’רלד, בספרו “בואכה גן עדן” (1920), כאחד מהפריטים אותם לוקחת הדמות הראשית איתה לאוניברסיטה.
נגמרה מלחמת העולם השניה, החיילים החוזרים הביתה מביאים איתם אופנה חדשה – הטי-שירט כחולצה לגיטימית להסתובבות. ככה, בחוץ, כשכולם רואים!

ואז הגיע מרלון ברנדו, בטי-שירט לבנה, קצרת שרוולים ומבליטת כל מה שאפשר, ב”חשמלית ושמה תשוקה”. ומכירות הטי-שירט’ס הלבנות, כבגד לכל דבר, שברו שיא.

ומה קורה בימינו?
שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, אופיינו בפריחת הטי-שירט מכל המניעים הקפיטליסטיים הנכונים – הן היו זולות לייצור (בעיקר במדינות המזרח), התאימו להמונים, היו על-טרנדיות גם אם הגיעו לחנויות שנה לאחר מכן בגלל עיכובים למיניהם. הצלחה. מאידך, זה הוביל אותן גם הישר לספרה של טרי אגינס: “סופה של האופנה: איך השיווק שינה את פני עסקי ההלבשה לנצח?”
בעידן השפע האינסופי הנוכחי, כשהרשתות החברתיות שולטות באופן העברת המסרים שלנו לעולם, מזככות הטי-שירט’ס את מעמדן שוב. הן הופכות למקום בו יכולה הלובשת לספר מעט על עצמה, באיזה כיתוב משעשע; כמו גם לפריט לבוש מוערך, סולידי ומאופק, הנראה גם ברחובות המקיפים את שבועות האופנה למיניהם.

אז איך אפשר להתאים טי-שירט לכל מטרה ומאורע?