הדואר בא היום,
באוטו האדום,
ולי יביא ולי יביא
מכתב עם בול.

השיר המלבב הזה, מסכם בדיוק רומנטי ואכזרי כאחד את כל מה שהדואר היה, ומה שאבד לו. בימים בהם נכתב השיר, הדואר היה חוויה. מצד אחד ציפייה לקשר עם אהובים ורחוקים, מצד שני הוא זימן לחיינו הפתעות וריגושים בדמות גלויות, הודעות ומכתבים שלא ציפינו להם. וכל מעטפה נשאה בול שסיפר סיפור, הביא ניחוחות רחוקים ושלח את אבא שלי להתפעל מחדש מאוסף הבולים שלו.

מאז, הריגושים עברו לאימייל או לוואטסאפ והדואר נשאר אמון על החלק המשמים והמעצבן של התקשורת. המכתבים שבעבר חיכינו להם בכיליון עיניים ובשמחה, הפכו לגל ניירות מטריד: חשבונות לתשלום, דיווח ארכני ומייגע מטעם הבנק, או חברת הביטוח, או קרן הפנסיה. בכל מעטפה יש כארבעה דפים מיותרים ושורה אחת שיש בה מידע חשוב. למשל, הודעה, נונשלנטית מחברת האשראי שהחל ממחר עמלת הסליקה תעמוד על 1.25%.

כשזה נוגע לענייני הפרטיים אני לוקה בעייפות ניירת קלינית. כשזה נוגע לענייני עבודה, האחריות מחייבת. עכשיו לכי חפשי מה אומר ההסכם עליו חתמת עם חברת האשראי. מה הייתה העמלה המוסכמת? מתי מותר לשנות אותה? והאם זה מנומס להודיע לי כלאחר יד, כאילו זה מובן מאליו שהם יכולים לעשות את זה והכסף הזה מגיע להם?
צלצלתי לנציגה החביבה ומיד הכל הסתדר. רק יש לשלוח בקשה חתומה והעמלה תשוב לקדמותה. ובאותה הזדמנות, היא רואה שאני לא עושה ניכיון תשלומים, לא חבל? למה שהכסף הזה לא ישב בחשבון של החברה?
בשמחה, אמרתי, אלא שאני מניחה שתגבי על זה תשלום סמלי? ודאי, ענתה לי, עמלה של כך וכך. ובכן, תודה, בינתיים אנחנו מסתדרות. את האשראי שהחברה זקוקה לו לתפעול השוטף אנחנו מקבלות מהשותפות שלנו. אם נחוש לפתע פרץ של תשוקה לשלם למישהו 2%-3%-5% עודפים, נבחר להציע זאת לשותפות שלנו.

הבעיה עם הררי העצים המעובדים האלה, שנוחתים בתיבת הדואר שלנו, היא שהם מאלצים אותנו לנקוט בסדרת פעולות בלתי נעימות בעליל:
• לעבור על הדפים ולקרוא את מה שחשוב בין השורות.
• למיין מה חשוב ומה בר התעלמות.
• להחליט מה צריך לשמור ומה אפשר להשליך.
• לתייק.
• לפעול ולטפל בדורש טיפול.

ולרוב – סביר שנמצא עצמנו נדרשים לסניף הדואר, לשם ביצוע פעולות שלא ברור בכלל למה אי אפשר לעשותן במקום אחר ובאופן מודרני. נראה שהשינוי שעבר התוכן שמספק הדואר, קלקל גם את המנגנון עצמו. חצי שעה לחכות בתור כדי לקנות בולים, לשלם חשבון, לשלוח חבילה או לקבל דו”ח על חניה. חצי שעה שבסופה עונש. למה לעזאזל אי אפשר לקנות מעטפות מבויילות או בולים במכולת?

אנשי רשות הדואר – זו הזדמנות חייכם – תרבות הצריכה המשתנה, בה כולנו מתרגלים לבחור, לשוטט ולערוך קניות בפרטיות מול המסך, יכולה להיות המהפך של הדינוזאור הזה שאתם מנשימים כבר שנים. אם יש משהו שיחזיר לדואר את הצבע ללחיים, ולמשתמשים השבויים הנואשים את חדוות הביקור – הרי זה עידן המכירות אונליין. הדבר היחיד שיכול לפצות על השירות האיטי, התורים הארוכים שמזכירים בכל מובן קופת חולים ושעות הפתיחה הבלתי ידידותיות למשתמש (מה כבר יש לעובדים לעשות בין 12:00 ל-16:00? הם הולכים לנוח צהריים?) הרי זו השמחה הטמונה בחבילה שהגיעה מהמותג החביב עליך ומחכה בסניף רק לך. אפשר להמשיך להתיש אותנו בתורים צפופים, נטולי כסאות, לבטל את זמננו כאילו היינו אבק ולשמר לקוחות כעוסים. אפשר מאידך לנצל את ההזדמנות הזו שבה קהל שבוי מגיע עם שיר בלב בציפיה למלבושים חדשים ולהשיב את הטעם שבמוסד הרומנטי הזה. החזירו את הדינוזאור להסטוריה והשיבו לנו את הצבי קל הרגליים.

והררי הדפים? בנקים, חברות ביטוח, אולי תוותרו לנו? ממילא בעת הצורך יתברר שלא קראנו את השורות הקטנות.