נראה שלאחר שנים של צרכנות נבונה וכזו שאיננה כה נבונה, לאחר שנים של התפרצויות בלתי נשלטות של הורמון רכישה, לאחר שבוססתי עמוק בסחי תשוקות משולחות רסן לשמלות הורסות, אני מעזה להצהיר בביטחון מלא: יש לי מה ללבוש! עד כדי כך יש לי מה ללבוש שכל מה שבאמת מתחשק לי עכשיו זה לקחת שתי שקיות זבל ע-נ-קיות, לארוז בהן חצי ארון ולשלוח לחובבת הוינטג’ המשפחתית שלי. והסיבה שאני לא עושה את זה היא כי ברור לי שיום למחרת, אעמוד שוב, כבכל בוקר, מול הארון שלי ואקונן באזני עצמי שאין לי מה ללבוש. כאילו כל מה שנזרק ולא נלבש זה שנה ויותר היה מונע את תחושת המחסור.
[/column] ארז עמירן מעצב ומאייר מוכשר שעטו המושחזת מפליאה עשות בבלוג שלו בסלונה, כתב על זה פעם, ”כשהבת הבכורה שלי (17 וקצת) אומרת “אין לי מה ללבוש”, בהחלט יכול להיות שהיא מתכוונת להגיד “אין לי שמלת סטרפלס בצבע כחול-רויאל” או “אין לי שום חולצה עם פסים רחבים”.
בדיוק כמו ילדי שעומדים מול המקרר המתפוצץ וטוענים שאין להם מה לאכול. זה הרי בא מאותו מקום של חשקים בלתי ממומשים למשהו אחר, שונה מהקיים, שינער את השיגרה. אצל בנות העשרה החסכים האלו בדרך כלל מוגדרי טרנד ומכווני אופנה. התגייסנו לצופים? צריך מדים? לקסטרו יש סקיני בצבע המדויק, עם מותן גבוהה שעשויים לשמש גם כמחטב סטרפלס. כל הבנות בשכבה קנו כזה, אז ברור שחייבים! ואם ברחה לי עווית ספקנות בקצה השפתיים מיד זועקת בת העשרה הפרטית שלי “אבל אין לי מה ללבוש!”. דורות של צופים ובני צופים כנראה הסתובבו נטולי כסות כי עדיין לא נולד הסקיני הזה. אבל גם בנות העשרה יגדלו ויגלו שבסוף משתחררים מעול הטרנדים אך תחושת המחסור נשארת כשהיתה, רק הרבה פחות מוגדרת.
עבור נגמלות האופנה, שהפכו מקורבנות לנשים עצמאיות, אין לי מה ללבוש זו אמירה כמעט פילוסופית, שמסמלת מצב קיומי יותר מאשר מחסור ספציפי. תחושת ההיעדר מצביעה על כמיהה למשהו שישנה את הלך הרוח, שיגרום לתחושה קצת יותר…קלילה, צבעונית, ממולחת, סקסית, מחויטת, עסקית, מגונדרת, זוהרת, מיוחדת ומה לא? הרי כל יום הוא יום קצת אחר, עם מצב רוח קצת אחר ולכן דורש טיפול קצת אחר.
ממש כמו בני אדם- כל אחד שונה ובגדול כולם אותו דבר. יש מי שנעזר בכימיקלים, יש מי שטיפול נפשי מרומם אותו מהקרשים, אחרת טבעונית בטירוף, ויש את המכורים לחו”ל. איש איש והתראפיה שלו. אני גיליתי טיפול אלטרנטיבי חדשני – טיפול בבגדים. בבוקר עגמומי אחד התעוררתי בחולצת טי מלטפת בצבע ניוד וצעיף משי פרחוני ובבת אחת נמלאתי חדווה שחלחלה מן החוץ פנימה. לגמרי מכוון, לגמרי השפעה חיצונית כפויה, אבל זה היה נחוץ, ועבד יוצא מן הכלל.
המסקנה היא ש”אין לי מה ללבוש” היא הפרעה חוצה גילים וגבולות שצריך קודם כל להכיר בה. וניתן לטפל בה בכל גיל, בהתאמה. יש תקופות בהן היא מתפרצת ביתר שאת ותקופות בהן היא רדומה. בכל מקרה תופעות הלוואי כמו צריכת יתר ואהבת הקניות הן כלי רב עוצמה שניתן בידי כל אחת ואחת מאיתנו. בכל קניה אנחנו מחליטים מחדש מי יתעשר, מי יהנה, ואיזה עתיד אנחנו מייצרים בהחלטה של רגע. ואיך היום? יותר טוב, תודה, רכשתי טופ מכותנה לבנה מקומטת ואני מרגישה מעוצבת ויפנית להפליא.