Be part of what you wear
יש רגעים מסויימים בחיים שנצרבים בבהירות בזיכרון. אני זוכרת מה עשיתי, איפה הייתי ובעיקר מה לבשתי. והשמלה שאחרי רגע כזה, תישא איתה לנצח מטען של תחושות ותובנות, ולעולם לא תשוב להיות השמלה שלפני.
לכשנולדתי ייעד אותי הגורל להיות יזמית נחרצת שמכורה לחדשות הכלכלה ונפלאות העסקים. אבל בקיבוץ טרם איבחנו את הפוטנציאל כראוי ובמקום זה נשלחתי להשתלם בהקצפת סבון, תחת עינה הפקוחה של הגננת לאיקה. שעות של אימון ומסירות אין קץ חילצו ממני את אחת הקצפות המשובחות והיציבות ביותר שידע הגן לדורותיו. אפשר היה להפוך את קערת הפלסטיק ועדיין הענן הלבן דבק לקרקעית בעוז. לקצפת לא היתה תכלית, אך הרגע הזה בו הלבן המושלם, צחור ומוצק ויציב, תוצאה ישירה של עבודת כפיים מאומצת , נוצץ אל העולם – הוא רגע מכונן.
מצד שני, משום מה הרגע הזה, מתחבר ישירות למלבושי בוקר בלויים בתחילתו, ובסופו מקלחת והתלבושת האולטימטיבית שבישרה את המעבר מעמל הבוקר למנוחת הצהריים – בתחתונים וגופיה לבנים ומעומלנים שהגיעו היישר ממחסן הבגדים.
גופית לונג ביץ לבנה. עם חצאית סורנטו ותיק סידני, מחרוזת בעבודת יד: bessy art. אפשר להרגיש קיץ בלי להקציף סבון
לקראת מסיבת הברמצוה (אומרים בת מצוה, נכון, אבל לא בקיבוץ), נשלחנו כל הבנות למתפרה של קוקה וציפורה “לקחת מידות” ולבחור לנו בד ממנו תיתפר שמלת הארוע החגיגית. כל הדרך מכיתה שיבולים ועעעעד לצריף התופרות, קדחתי בבליל רעיונות וחשקים על השמלה המדהימה שיתפרו במיוחד עבורי. כשהגעתי הודיעוני הוותיקות שאני יכולה לבקש מה שאני רוצה. עם כיסים, או סרט קישוט, שרוולים או כיווצים. ומבחר הבדים שעומד לרשותי – הרי הוא כאן: צהוב או וורוד. והאורך? לילדה מתאים שמלה קצרה. ואני, שרגליי, איך לומר, אינן מן המיטב, שקעתי בתוגה. בערב השמחה, זהרנו כולנו על הבמה בשמלות ורודות וצהובות, אבל לי היה ברור שלמרות חיוכינו השמחים ושירתנו הגואה (“שתלתם ניגונים בי אמי ואבי”) שמושכים את הלב, עיני כל הקיבוץ והאורחים הרבים נישאות אל השמלה הצהובה הקצרצרת ושתי רגליי החשופות. זו הבריאה וזו השדופה.
בסיום כתה י”ב תם פרק. עברנו מ”חדרי הנעורים” לחדרי חיילים. לקראת חיינו הבוגרים התבקשנו להחזיר את ציוד הילדות, ותמורתו נקבל מערך מוצרים חדש ובסיסי להמשך הדרך. שמחתי לקראת סט מגבות פריך, סדינים מעומלנים וסט פיירקס בצבע חום, אך סרבתי להיפרד משמיכת המשבצות האדומה שליוותה אותי מהגן. בגשם ובקור, ביבש וברטוב, השמיכה הזו ספגה את כל כולי. ולמרות הכביסות הנחרצות הרגשתי שמשהו ממני דבק בה לעד. לא יכולתי לדמיין שילד אחר יתגולל בה לעת לילה. וכך, יום אחד, גזרתי את השמיכה למעיל, חיברתי שרוולים וכיסים בתך מסרק ובערב הופעתי מקושטת בקפושון ההיפי שלי בחדר האוכל. המחסנאית התעלפה, המטפלת נזפה בי על השחתת רכוש. שמיכה חדשה לא קיבלתי.
כך בערך השמיכה נראתה לפני, אין צורך לנסות בבית, אפשר להנות מחולצת קפרי במקום
את השרות הצבאי שלי העברתי כמפיקה ועורכת תוכניות בגלי צה”ל. נזרקתי באחת אל הליבה הרותחת של תל אביב, הימים עברו בעשייה בוערת, בין הטלפון האדום לתוכנית הספורט, בין כתבות שטח וראיונות אולפן, ובכל יום חמישי, מסדר המפקד של הרס”ר ניסים בדוסה. אנחנו, החיילים הפשוטים, נאלצנו לעמוד במדים מגוהצים ומסודרים, בעוד לבני המזל, כתבי הפוליטיקה, ניתן אישור מיוחד ללכת על אזרחי, כדי שיוכלו לשוות לעצמם מראה בוגר, שמא ילעג ח”כ מכובד לילד בן השמונה עשרה ששואל לדעתו על מצב החסה בשטחים, פן יזלזל שר זה או אחר בתפיסתו של הנער את יחסינו עם רוסיה. היינו תמימים, לא הבנו שפוליטיקאים ידברו על כל דבר, עם כל אחד, רק תפתח להם מקרופון.
ובערב, שבתי לדירתי השכורה, שם חיכתה לי מכונת התפירה, התחביב ששמר עליי ברגעי בדידות מהעיר הגדולה, המנוכרת. באחת ממסיבות הגיבוש של גל”צ לבשתי שמלה מעשה ידיי, שהתברכה, מה לעשות – משובות הנעורים – במחשוף נדיב משהו. מפקד התחנה דאז שהתיישב על מסעד כורסתי, הביט בי מלמעלה למטה ולאט אליי “אם ככה את מתלבשת אולי כדאי שתבקשי אישור לללכת באזרחי”. ממי מבקשים? שאלתי. “ממפקד התחנה”, ענה. למחרת כתבתי, למחרת קיבלתי, והמדים נגנזו לעד.
איזה יופי של תפירות עשית כאן…
תודה! 🙂
ספרי גם על הבגדים שאת לובשת עכשו…
צפרא, הדבר האחרון שאפשר לומר עלייך הוא שאת כישרון מבוזבז; ובכל זאת, הטקסט הנפלא הזה מעלה תהיות על מה שהיינו מרוויחים אם היית בוחרת בקריירה ספרותית. נהדר!
את כותבת נפלא. חכם ומעניין.
מזדהה עם חוויות הילדות… לא אשכח איך הזמינו את כל בנות הכיתה למדידות במחסן בגדים בקיבוץ לתפירת בגד חגיגי לשבועות וכדי לא להיות כמו כולן בחרתי בבד חום. כעונש על הרצון לצאת מהשורה, נאלצתי להסתובב עם מכנסי חייל פולני במקום עם שמלה אדומה…
ניחוח משכר של “פעם” עולה מהמסך הבקר, אבל ממש פעם…
.כיף להתחיל ככה את השבוע
את כל כך מיטיבה לתאר את המסלול הסדור של חיינו בקיבוץ, גם אני אוהבת את זכרונות חילופי העונות שהתמזגו עם החגים – חגיגיות בגדי ראש השנה החדשים והנעליים החדשות ובהמשך לקראת בוא האביב שמלות פרחוניות מהמתפרה וסנדלים בפסח. וכן גם את המקלחת שלאחריה לובשים תחתונים וגופיה למנוחת הצהריים ואחריה – בגדי “הקמה”, שאיתם פסענו אל בית ההורים.
וכן… היו גם מכנסיים קצרים עם גומי שנאלצתי ללבוש כמו כולם למרות שלא ממש החמיאו לרגליי השמנמנות….