הזמן מקבע אצל רוב האנשים דעה מוצקה ומבוססת (על נסיון רב שנים), מה יפה, מה מתאים להם, איך נכון, ומה הולך עם מה. והמסקנה המתבקשת – חבל שלא עושים יותר… (וזה השלב בו נפרשים שלל רעיונות, ואייקונים נוסטלגיים נשלפים מהנפטלין).

זוגרי היקר שיתף אותי פעם בתאוריה ששמע לגבי מוזיקה, וזה הרעיון בגדול:

מוזיקה ששמעו ההורים שלנו נתפסת באוזנינו כמיושנת ותמימה

מוזיקה ששמענו בילדותנו משתבצת לנו כנוסטלגיה

מוזיקה ששמענו בבגרותנו נשמעת לנו כמוזיקה הנכונה

המוזיקה ששומעים הילדים שלנו נשמעת לנו כמו רעש שהוא בכלל לא מוזיקה

נדמה שהתאוריה הזו תופסת גם לתחום האופנה. יש כל מיני תופעות אופנתיות שהבליחו אל העולם בזמנים מסויימים ובצורות שונות, והלובשות שפגשו אותן בבגרותן המוקדמת, הרגישו בהן טוב במיוחד. מאז הן מחפשות אחריהן שוב ושוב, למרות שהאופנה המשיכה הלאה זה מכבר. גם כשהטרנדים החמים ההם, שהתקררו בינתיים, חוזרים להפציע, הם עושים זאת תמיד בלבוש חדש ולעולם לא ייראו אותו דבר, מה שמבטיח אכזבת נצח אצל המחפשות המתגעגעות. השמלות הקצרות והמתנפנפות של שנות החמישים? חזרו, אבל החיתוכים קצת זזו, האורך לא בדיוק, קו הכתפיים גזור אחרת. המכנסיים האדומים של שנות השבעים, אלו הצמודים עם הכיסים בקדמת הירכיים ועוד אחד קטן בצד הברך? שבו גם הם, אבל המראה שונה, קוראים להם דגמ”ח, ואוטוטו הם הנוסטלגיה של הילדים שלנו. אפילו תספורת גרייס ג’ונס חזרה באופן מסוים, אבל אביר זגורי נתן לה פרשנות מודרנית.

חלק מהחידושים האופנתיים צולחים את מסע השנים והופכים לקלאסיקה, אבל גם הקלאסיקות המשובחות ביותר מתעדכנות כל פעם מחדש. המסע הטבעי שלהן למדפי חנויות יד שניה, הוליד את טרנד הוינטג’ אבל המוצא הזה אפשרי לשנים ספורות בלבד. בגיל הנעורים וינטג’ זה דודה ובבגרות המאוחרת וינטג’ זה פתטי.

הדבר בולט בעיקר אצל אלו שממדי גופן התקבעו זה מכבר ואין כוח חיצוני, או הכרח אחר, שמחייב אותן לחדש את המלתחה. הבגדים מלפני עשר ועשרים שנה עדיין מתאימים, ואין סיבה פרקטית מהותית להחליפם בחדשים. אלא שכמו שיש רצון תמידי לתחזק את הבריאות, לשמור על חזות ספורטיבית, לאמן את המוח ולחדד את כושר החשיבה או הזיכרון – כך יש משהו מאוד ממריץ ביכולת לשמור על חזות עדכנית. אין הכוונה חלילה לטרנד האחרון או לצבעי סוף הדרך של העונה הנוכחית, פשוט לרענן את המלתחה מדי פעם במוצרים חדשים. למה? כי גם אם יש לנו ג’ינס מצוין וטוב בן עשר – הוא נראה קצת מפעם. ואם נדמה שחולצת הצווארון ללא השרוולים שתלויה בחנות היא בדיוק כמו שהיתה לאימא שלך או לך כשהיית בצבא – אז זהו, שלא. משהו שם השתנה. מכנסי קפרי, שעונות גם לשם “שבע שמיניות” – גם הן לא זהות לאלו של ג’קי קנדי או אודרי הפבורן. האורך, השליץ, רוחב הקרסול – אלו הניואנסים הקטנים שמסמנים את השינוי. וסימנים קטנים הם כמעט הכל – תשאלו את אינשטיין.

כל עוד בחרנו להסתובב לבושים, בגדים הם חלק מהותי מאיתנו, גם אם איננו מתעניינים באופנה. לכל הפחות הם חלק מהתרגול היומיומי להישאר עדכניים וערים לשינויים ולשמור על מראה חיוני. לגיטימי להיצמד להיכרותכן רבת השנים עם עצמכן, אבל לא נחוץ לדבוק בחוקים הנוקשים שגזרתן עליכן. הרי מול כל אישה גבוהה ומלאה, שאוהבת ללבוש שמלות קרובות לגוף כי גם ככה היא מרגישה מספיק גדולה, יש אשה אחרת, גבוהה ומלאה אף היא, שלובשת רק שמלות רחבות עתירות בד, כי היא מאמינה שזה מטשטש את קווי המתאר. אותו מנעד נכון גם לגבי הגבעוליות התמירות דקות האברים. ומכיוון שאין אמת אבסולוטית, הקבעונות האלו שגזרנו על עצמנו, קצת מצמצמים את טווח האפשרויות ולעתים קרובות הם מקור לתסכול תמידי.

הפתרון עבור אלו שקצו בהבלי המראה ובמעקב אחרי מה נכון ולא נכון, הוא לבחור בקלאסיקות כעוגן, לחדש באופן קבוע את המלתחה, אפילו בקטנה, ולהיפתח לחידושים, אפילו בקטנה. מובטח שאלו ינחיתו אתכן תמיד בכבוד ובסטייל על חוף מבטחים. אין צורך לעבור לגור באתרי האופנה, כי את הז’קט עם השרוולים הקצרים שפעם היה מצוי בכל רשת, והיום אי אפשר למצוא כמוהו באף חנות, באמת כבר לא מייצרים. והסיבה שלא מייצרים אותו היא שהיצרנים לא מאמינים שיש מספיק אנשים שירצו לקנות אותו. אבל יום אחד גם הוא יחזור, אולי קצת יותר רחב, או קצת יותר קצר, עם קו כתף גזור קצת אחרת, ומי שלא תשמור על ערנות או תטרח להתעדכן, לא תדע לזהות את אותו ז’קט אהוב מהניינטיז, שחזר בגרסת קאבר מצוינת. אחרי הכל, אם לא היינו מקשיבים לקקפוניה שבוקעת מהאייפודים של הילדים שלנו – איך היינו מגלים את אדל, אלישיה קיז או אסף אבידן?