להחליט ליהנות מדברים באדיקות

“עולם יקר”, היא מלמלה, “אתה נפלא עד מאד, ואני שמחה על כך שאני חיה בך”.

ב-30 לנובמבר 1874 נולדה באי הנסיך אדוארד שבקנדה, לוסי מוד מונטגומרי.

עוד בטרם השנה השניה לחייה, נפטרה אמה משחפת. אביה העביר אותה לחזקת הורי אשתו המנוחה, ונדד 3,200 קילומטרים משם, להתחיל בחיים חדשים.

עם כזה מטען תחילת-חיים, אין פלא שגם גיבורת ספרה המפורסם ביותר של מוד (כפי שקראו לה חבריה, ומכאן – גם אנחנו) היא יתומה מלאת דמיון, פיוטית, המגיעה לחיות בביתם של צמד אחים מבוגר, מרילה ומת’יו קאט’ברט. גם הם, כמו סבה וסבתה של מונטגומרי, בכלל לא רצו בה. הם רצו בכלל לאמץ איזה יתום שיסייע למת’יו בעבודות החווה. במקום אותה עזרה מיוחלת, זכו להכניס לחייהם ג’ינג’ית נמרצת, דברנית, שלא יודעת איך להתנהג בחברה או להתפלל, ממציאה שמות חדשים לכל נופי היום-יום שלהם ומסתבכת בצרות מטופשות.

על סדרת ספרי “אן שירלי”, אמר הסופר יהודה אטלס: “אני לא מסוגל להעלות על הדעת נעורים כלשהם, לבנים ולבנות כאחד, ללא התוודעות אל הסדרה הקסומה הזאת. היום אני משוכנע שכל מי שנערותו עברה עליו ללא הנוכחות של אן שרלי יש לו חור שחור לא רק בהשכלתו אלא גם בהומאניות שלו”.

“מניסיוני, ניתן כמעט תמיד ליהנות מדברים אם אתה מחליט באדיקות לעשות כן”

בהיותה ילדה יחידה בביתם של זוג מבוגר ובעל אג’נדת חינוך קפדנית, מצאה מוד הצעירה נחמה בהתבוננות בטבע, בקריאה בספרים, במעוף על כנפי דמיון ובכתיבה. כבר בגיל 9 החלה לכתוב שירה ולנהל יומן אישי.

“הייתי רוצה להוסיף יופי לחיים”, אמרה אן בחולמנות. “לא ממש הייתי רוצה לגרום לאנשים לדעת יותר…למרות שאני יודעת שזו השאיפה האצילית ביותר…הייתי שמחה לו היו חווים זמן נעים יותר בזכותי…לו היו להם חדווה או מחשבה שמחה אחת שלא היו יכולות להתקיים אילולא נולדתי”

קפיצת זמן. בסיום לימודיה בבית הספר, פנתה ללימודי הוראה. שנתיים של חומר לימודי נדחסו אצל מוד חדורת האמביציה לשנה אחת, ובהצטיינות.

“אדם יכול להתעייף מהמציאות, אך לעולם לא להתעייף מהחלומות”

במהלך קריירת ההוראה הקצרה שלה, הספיקה מונטגומרי ללמד בשלושה בתי ספר שונים באי. היא לקחה הפסקה בת שנה מעבודתה, כדי לצאת ללימודים גבוהים בספרות אנגלית (והייתה אחת מהנשים הבודדות בתקופתה שבחרה להמשיך ללימודי השכלה גבוהה).
במהלך שנה זו, היא קיבלה גם את משכורתה הראשונה ככותבת.

“חיי הם בית קברות מושלם לתקוות נגוזות”

כאשר סבה נפטר במפתיע, עזבה מוד את עבודתה בבית הספר, ושבה לבית ילדותה בעל הגגות הירוקים, כדי לטפל בסבתה המבוגרת. היא נותרה לגור איתה במשך 13 השנים הבאות.
בכל השנים הללו היא המשיכה לכתוב ולשלוח יצירות פרי עטה למגזינים קנדים, אמריקאים ובריטים. חלקן פורסמו, חלקן נדחו. ובין דחיה לקבלה, מונטגומרי ביססה משכורת נאה מקריירת הכתיבה המתפתחת שלה.

“אנשים צוחקים עליי מכיוון שאני משתמשת במילים גדולות. אך אם יש לך רעיונות גדולים, אין לך ברירה אלא להשתמש במילים גדולות כדי לבטא אותם, האין זאת?”

“הו, קיומן של שאיפות הוא מרנין. אני כל כך שמחה שיש לי כזה שפע שלהן. ונדמה כי אין להן סוף—שזה הדבר הכי נפלא בכך. ממש כאשר אני מגיעה להגשמה של שאיפה אחת, אני יכולה לראות עוד אחת מתנוצצת לה אי שם למעלה. זה הופך את החיים למעניינים הרבה יותר”.

בשנת 1905 כתבה לוסי מוד מונטגומרי את יצירתה המוכרת ביותר, אן מגרין גייבלס (“האסופית”, כפי שנקראה המהדורה המתורגמת). ביראת כבוד שלחה אותה לכמה בתי הוצאה לאור. כולם השיבו את פניה ריקם.
(אן שרלי הייתה מוסיפה ואומרת “אינכם רוצים בי מכיוון שאינני נער”)

היצירה נגנזה בתוך קופסת כובעים, בה המתינה כשנתיים נוספות.

בדמיוננו (מונטגומרי הייתה מרשה), מגיע יום בו מוד מחפשת איזה משהו בחדר הארונות שלה. אולי איזו סיכת אחלמה שלא נמצאה עד כה בשום מקום, ומאד יקרה לה. אולי היא הופכת את חדר הארונות הזה שלה. מוציאה מתלים, וקופסאות על קופסאות. אך אללי, מה זה שם במקום כובע, מונח לו בתוך כזו קופסה בלתי הולמת? כתב היד הזה, הדחוי. היא כבר מספיקה לשכוח את סיבת ההפיכה הראשונית, ומתמסרת לקריאה חוזרת שלו. בסיומה, היא מרשה לעצמה איזה אגרוף נחוש על גבי קופסת הכובעים. היא מישירה מבט אל על ואומרת לעולם “הרי זה חייב לקרות. אני מאמינה שכך”.

בית הוצאה בבוסטון בחר להסכים איתה, וב-1908 פרסם את “אן מגרין גייבלס”.
הספר הפך לרב-מכר בין לילה כמעט, ומונטגומרי – לסופרת מוערכת.

“נפשות תאומות אינן כה נדירות כפי שחשבתי בעבר. נפלא לגלות כי קיימות כל כך הרבה שכאלה בעולם”

בספר, נישאת לגילברט בליית’, אשר היה מאוהב בה עוד מהיום בו שברה את לוח הצפחה על ראשו כשקרא לה “ראש גזר”. לה לקח כמה שנים טובות להגיע לאותה הבנה בדיוק.
בחיים שמחוץ לספר, ב-1911, לאחר מות סבתה, נישאה לוסי מוד מונטגומרי לכומר פרסביטריאני, אליו הייתה מאורסת בחשאי מאז שנת 1906. הזוג עבר להתגורר בנפת אונטריו ושם ילדה מונטגומרי את שלושת ילדיה (אחד מהם נפטר בלידתו).

מונטגומרי, אשת חיל של תחילת המאה ה-20 שכמוה, המשיכה לכתוב ספרים, סיפורים ושירים, תוך כדי סיוע לבעלה במטלות הכמורה שלו, גידול הילדים וניהול הבית. היא המשיכה לכתוב ביומנה האישי באדיקות, ולקיים חלופת מכתבים ערה עם חברים ובני משפחה. היא שבה לאי האהוב עליה, אי הנסיך אדוארד, רק במהלך חופשות.

“כאשר את לומדת לצחוק על הדברים שיש לצחוק עליהם, ולא לצחוק על אלה שלא, את זוכה בחוכמה ובהבנה”

ביומנה האישי תיעדה מוד מונטגומרי את רגשותיה הקשים בנוגע למות בנה, את החרדה עם פריצת מלחמת העולם הראשונה, את העצב שהיא חשה בנוגע למלנכוליה של בעלה על רקע משבר האמונה שחווה. במקביל לאלו, עולה מכתביה, באותו יומן בדיוק, אהבה רבה לחיים, ליופי ולטבע.

“לא הייתי יכולה לחיות במקום בו אין עצים. משהו בי היה גווע”

בשנת 1935 עזב בעלה של מונטגומרי את הכנסיה, והזוג עבר להתגורר בטורונטו, העיר הגדולה, כדי להיות קרובים יותר לשני ילדיהם.

לוסי מוד מונטגומרי נפטרה בטורונטו, ונקברה באי הנסיך אדוארד, לא הרחק מהבית בו גדלה.

בשנים האחרונות, חשפה נכדתה כי סבתה התאבדה ע”י לקיחת מנת יתר של תרופות.

המהות המזוככת ביותר של האסופית, אן שרלי או לוסי מוד מונטגומרי עצמה, מתבטאת בנאום הזה – אחד מיני רבים – שנשאה אן בפני מרילה, מאמצתה:
“אחרי ככלות הכל, אני מאמינה כי הימים הנחמדים והמתוקים ביותר אינם אלה בהם קורה איזה משהו מאד מופלא או יוצא דופן או מרגש, אלא אלה הטומנים בחובם הנאות קטנות, המגיעות אחת אחרי השניה ברכות, כמו פנינים המחליקות להן מחוט”

קיבצנו כמה פנינים משלנו, בהשראת אן שירלי. זמן להביט בהנאות הקטנות של היום-יום: