האם צילומי אופנת הרחוב עתידים להיעלם מהעולם? ואיך הם בכלל הגיעו אליו? יעל רוזנוולד יניב יצאה לסקור את הערך האמנותי-תרבותי-אופנתי של צילומי הרחוב.

 לפני קרוב לעשור, בעודי מתהלכת לי ברחובות העיר הגדולה, עצר אותי איזה אחד לא מוכר, חמוש בלוח כתיבה קשיח, עט ובלא מוכרת נוספת. היא בתורה, הייתה חמושה במצלמה שנראתה מרשימה ביותר.

“את לבושה מקסים” הם פיזרו חיוכים לכל עבר. “אפשר לצלם אותך למדור שלנו ובינתיים תספרי לנו גם מהיכן הדברים שאותם את לובשת?”

שני קליקים בערך, בהם הספקתי להסמיק, לדבר במהירות, וגם ליצר חיוך מאוזן לאוזן, והחוויה הייתה מאחוריי. אלו היו שתי דקות התהילה שלי, ויחד עם 13 הדקות בהם הכתבה הגיעה למגזין הכרומו ההוא, ולאחר מכן – לאתר העיתון, להיקרא ולהידחק אל תהומות הנשיה, נראה לי כי סיימתי לתרום את ליטרת הזיעה שלי לאורם העז של הזרקורים.

ובינינו, מי לא הייתה רוצה אישור ספונטני שכזה להיותה אוטוריטת סגנון מעוצבת?

יש הטוענים כי צלמי הרחוב, אלו המתעדים ספונטנית את ההולכים ושבים, היו שם מאז התפתחות הצילום עצמו, אך לאור העובדה שזמן החשיפה של המצלמות בראשיתן היה גבוה למדיי, האנשים היחידים שנתפסו בעדשות המצלמה היו כאלה שלא ממש זזו. אנשים שנעו בספונטניות במרחב, פשוט נעלמו מהתמונות.

בפריז, ערש השיק, הבינו כי יש בסביבה האורבנית ערך אסתטי רב, ופשוט פרשו יריעות עליהן צוירו רחובות “אותנטיים” מאחורי גבם של המצולמים, שעמדו קפואים במשך הדקות הארוכות שנדרשו כדי להשיג תמונה מסוגננת אחת.

כך, הרחוב אותו צילם מחלון ביתו הצלם לואי דגואר (1838) היה לבטח הומה למדיי, אך הסובייקט היחיד שנותר סטטי במשך עשר הדקות הנדרשות אל מול המצלמה, היה האיש אשר זכה לצחצוח נעליים בדיוק באותו הזמן.

בשלהי המאה ה-19 צילמו מי שנחשבים כאבות צלמי הרחוב, שארל בוסו ויוג’ין אטגט, תמונות רחובות פריזאים מתפוררים, רגע לפני שמכושיו של הברון אוסמן היכו בעוז והפכו את העיר לזו שמוכרת לנו היום. מביני-דבר טוענים כי צילומים אלו אינם באמת צילומי רחוב, אלא צילומים בעלי אופי עיתונאי תיעודי (ומי אנחנו שנתווכח?)

הטכנולוגיה הייתה צריכה להתפתח רבות, עד שיכלו צלמים בתחילת המאה ה-20 לנפק עדות אורבנית מהימנה של רחובות הומי אדם, ושל אנשים בעיצומה של התרחשות יומיומית ספונטנית, לא מודעים למצלמה המתעדת אותם.

הייתה זו מצלמת ה-35 מ”מ, אשר החלה להיות בשימוש במהלך שנות ה-20 של המאה הקודמת, שהפכה את ז’אנר צילומי הרחוב לאפשרי הרבה יותר. היא הייתה ניתנת לנשיאה ידנית, ובעת הצילום – יכול היה הצלם להישיר מבט קדימה אל מושאיו, ולא היה צריך יותר להשפיל את מבטו מטה אל עבר ציוד הצילום המסורבל.

כעת יכלו כמה חלוצי צלמי הרחוב הפריזאי ליצור את אמנותם ביתר ספונטניות, ובתחילת המאה ה-20 מתקיימים כמה קליקים משמעותיים ביותר, ובכללם ספר צילומי לילותה של פריז אותו הוציא בשנת 1933 הצלם Brassai.

אך אם פריז הייתה זו אשר זרעה את זרעי צילומי הרחוב, הרי שניו-יורק היא זו שהפכה את זה לרשמי, ובשנות ה-30 של המאה הקודמת החלו ללמד במוסד שלימים הפך ל- New York School of Photography את היסודות האמנותיים של צילומים אורבניים. אמני צילום שסיימו לימודיהם שם, התפרשו על פני העיר בין השנים 1930 עד 1960, ותיעדו התקהלויות אנושיות, תהלוכות, קבוצות להטוטנים, סצינות בחוף הים ועוד.

שנות הזהב של צילומי הרחוב התקיימו לאחר מלחמת העולם השניה, הן באירופה והן בארה”ב. בשנת 1950, לדוגמה, צילם רובר דואנו את צילום הרחוב המפורסם The Kiss.

תיעוד לבושם של אנשים ברחוב, ממש כפי שמצלמים היום צלמי אופנת רחוב דוגמת הסרטוריאליסט, התגלו ממש בשנים האחרונות בארכיבו של מאייר מגזין הסאטירה הבריטי Punch. מסתבר שמעבר למשלח ידו, שלף אדוארד לינליי סמבורן את מצלמתו ותיעד בה בסתר אושיות אופנתיות אקראיות ברחובות לונדון ופריז כבר בתחילת המאה ה-20, בעודו מאפשר לנו הצצה מרתקת לאופנה אדוארדיאנית במיטבה.

קפיצה לימינו אנו, כמעט. ביל קנניגהאם, אשר החל את דרכו ככתב אופנה בשיקאגו טריביון, אחראי על חשיפתם של כמה שמות אופנתיים גדולים, דוגמת אזאדין אלאייה וז’אן פול גוטייה, בפני הקהל האמריקאי. תוך כדי עבודתו כעיתונאי עבור הטריביון ועבור Women Wear Daily, הוא החל לצלם אופנה ברחובותיה של ניו יורק. צילום אקראי של גרטה גרבו בשנת 1978, הוביל לסדרת צילומי רחוב ספונטניים שפורסמו במגזין ה”טיימס” ולמדור קבוע עבור צילומים אלה והאחראי להם. זו הייתה הפעם הראשונה בה הציג העיתון צילומי ידוענים מבלי לבקש את רשותם.

מוזות אופנה רבות, דוגמת איזבלה בלאו, קארין רויטפלד, מרסדס באס וברוק אסטור (שאף הזמינה אותו, כנציג התקשורת היחיד, ליום הולדתה ה-100), מתועדות במלוא מקוריותן והדרן כ”ציפורי גן עדן” במצלמתו חובבת האופנה של ביל קנניגהאם.

קנניגהאם, בן 80+ ועדיין חמוש במצלמה ואופניים, מתעקש לתעד את סצינת האופנה היומיומית במנהטן, זו אשר עושה שימוש מקורי בבגדים כאמצעי לביטוי עצמי (בניגוד, למשל, לסלבריטאים המקבלים בגדים מנותני חסות למיניהם). הפילוסופיה שלו לבחירת מושא צילום מסכמת בקצרה בראיון שנתן לרשת ה-CNN: “אם לא תיקח כסף (מספונסרים שונים, י.ר) הם לא יכולים להגיד לך מה לעשות”.

ואז הגיע סקוט שומן, AKA: הסרטוריאליסט. בשנת 2005 עזב שומן את עבודתו בתחום קמעונאות האופנה כדי לטפל בביתו. הוא החל לצלם אנשים מעניינים אופנתית ברחבי ניו יורק, על בסיס הרצון ליצור דיאלוג בין עולם האופנה לחיי היום-יום. שומן סיפר כי הוא רצה להדהד את הדרך בה מעצבי אופנה תופסים את הרחוב שמסביבם: “חשבתי כי אוכל לצלם אנשים ברחוב, באותו האופן בו מעצבי האופנה מסתכלים עליהם, תוך כדי קבלת השראה מהם, והענקת השראה הלאה לעולם. האסטרטגיה היחידה שלי, כאשר התחלתי לצלם בתור הסרטוריאליסט, הייתה לנסות ולצלם סגנון באותו האופן בו ידעתי כי מעצבי אופנה צדים להם השראות”.

בשנת 2013 פרסמה עורכת האופנה סוזי מנקס מאמר בניו יורק טיימס שכותרתו “קרקס האופנה“. במאמר זה קבלה מנקס על כך ש”מתלבשי הרחוב” המסתובבים ברחובות הסמוכים למסלולי התצוגות במהלך שבועות האופנה חדלו להיות מדגם מייצג של הקהל האופנתי הפוקד את התצוגות. היא טענה כי מחוץ למסלולי התצוגות, המאוכלסים ב”עורבים שחורים” (עיתונאי ועורכי האופנה, לובשי השחורים בסגנון היפני המינימליסטי), נמצאת עדת “טווסים” המורכבת מבלוגרי אופנה, שכל סגנון לבושם מכוון בעיקר למשיכת תשומת לב. כמה חודשים לאחר המאמר הזה, טענה צלמת האופנה גאראנס ד’ורה בראיון למגזין ELLE: “מה שאנו מכנים “אופנת רחוב”, אינו אופנת רחוב כלל, אלא אופנת שבוע האופנה”. גם בזירה המקומית באותם השנים בדיוק, ניתן היה לחוש בשינוי שנבע כנראה ממניעים דומים, עם היעלמם של בלוגי צילומי הרחוב דוגמת ILOOK של נמרוד אביגאל ו”ההולך ברחובות” של יעל סלומה.

כדי בכל זאת להעניק מנת אופטימיות לסיום, לצד דור הצילומים העצמיים והאינסטגרם הפסאודו-ספונטני, ממשיכים צילומי הרחוב להתקיים. מירי דווידוביץ’, לדוגמה, צילמה ממש לאחרונה יופי של סדרת תמונות אופנת רחוב תל אביבית למגזין Women Wear Daily.
צילומי אופנת הרחוב של ימינו מביאים איתם כעת אותנטיות, נינוחות ונגישות, וההשראה שהם שהם יכולים להעניק לכל אחת מאיתנו מחייבת נקודת מבט חדשה ומרתקת על המלתחה שלנו אנו.