על כוחן של נשים לשנות: הפועל באר שבע כמשל. יוסי ניר, שותף ב-Co.Co אוהד כדורגל ופיזיקאי, מעמיד פנים שהוא כותב על כדורגל אבל בעצם משתף בתובנות על ניהול נשי וגברי.

בליגת העל בכדורגל ארבע עשרה קבוצות. הבעלים של שלוש עשרה מהקבוצות האלה הם גברים. רק לקבוצה אחת יש בעלים שהיא אישה. הקבוצה היחידה הזו היא אלופת המדינה בכדורגל. מקרי? לגמרי לא.

לפני שאסביר, כמה עובדות. לאלופה (אני יודע שכולכן יודעות) קוראים הפועל באר שבע. לבעלים קוראים אלונה ברקת. בעבר הרחוק זכתה הפועל באר שבע פעמיים באליפות. מאז עברו ארבעים שנים שחונות (ביטוי אהוב על אוהדי כדורגל) שאת חלקן בילתה הקבוצה בליגה השנייה. לפני תשע שנים, באחת משנות השפל (עוד ביטוי אהוב) האלה, רכשה את הקבוצה אלונה ברקת. הקבוצה העפילה לליגת העל, השתפרה בהדרגה, הגיעה למקום שני לפני שנתיים, שלישי לפני שנה, ולאליפות הנכספת השנה.

אז מה יש לאלונה שאין למיטש, אלי, יענקל’ה, אמיר, איזי וכל האחרים? כסף יש לכולם, וחזון כזה או אחר לחלקם, ואפילו חוכמה יש לאחד או שניים מהם. אבל לאלונה יש יותר סבלנות ופחות אגו, שני יתרונות בולטים. הסבלנות אפשרה להפועל באר שבע את התהליך ההדרגתי שבו נבנית איכות ומנטליות הדרושות להצלחה. היעדר האגו מאפשר להודות בטעויות, להקשיב ליועצים, ולתקן.
אבל פן אחד של ההתנהלות של אלונה הוא ייחודי לחלוטין. בשנת 2010, לאחר מספר משחקים כושלים, ניסו מספר אוהדים לתקוף את מאמן הקבוצה. אלונה החליטה לעזוב, אבל בסופו של דבר הביאה את האוהדים להתחייב לאמנה, וההתחייבות הזו השאירה את אלונה בקבוצה. הנה העיקר של אמנת האוהדים: “אני מתחייב בזמן המשחק לתמוך בקבוצה, לעודד ולדחוף אותה, גם ברגעים קשים ובכישלון, תוך הבנה והסכמה שכל מחאה לגיטימית תהיה שלא בזמן המשחק, וללא אלימות מילולית ופיזית. אני מתחייב לכבד את האוהדים, השחקנים, המאמנים, ההנהלה ואת העיקרון שיש לכבד את חוזי המאמנים והשחקנים. אני מתחייב שלא אתנהג באלימות, לא אטריד, אאיים או אסית”. לא טריוויאלי! בזמן שהקהלים של קבוצות אחרות עסוקים בשירי שנאה ליריבה או בגזענות לשמה, והבעלים של הקבוצות אינם גברים מספיק כדי לשים קץ לבושה, הקהל של באר שבע, לא תאמינו, עסוק בלעודד את הקבוצה שלו. מי מרוויח? כולם! למשחקים באים גם ילדים, נשים וקשישים. הקבוצה הופכת להיות “הקבוצה של המדינה”, שגם אלה שאינם אוהדיה מכבדים ומחבבים. המאמן והשחקנים פועלים באווירה תומכת ולא מלחיצה. ו – יש אליפות!

את כל זה השיגה אלונה בעולם שהוא טריטוריה גברית מובהקת, והגברים, איך לא, מגינים בחירוף נפש על הטריטוריה שלהם. דוגמאות? להלן מבחר מפניני פרשן בכיר באתר המכובד ynet: “אלונה ברקת צריכה לזוז הצידה. לבעלים של הפועל באר שבע אין מושג. היא צריכה לפנות את מקומה לכאלו שמבינים.” ותחת הכותרת “אלונה ירדה, כמה ליגות” (הפסיק במקור, להנאת הקוראים הזכרים ולמרבה הביזיון של ynet): “לברקת מותר כמובן לעשות מה שהיא רוצה בכספו של בעלה, אבל תרבות הניהול שלה מתאימה לליגה הכי נמוכה שיש.”

אז מה הלקח? אפשר לשנות את העולם. אפשר לשמור על ערכים. אפשר לחנך אוהדים. ואפשר לעשות את כל זה ולקחת אליפות (בכל זאת, זה המדד העיקרי להצלחה בעולם הכדורגל). כל מה שנדרש הוא נשים בעמדות מפתח (עיין ערך Co.Co).

צילומים: תמונה ראשית-דני מרון, ברני ארדוב, אורן אהרוני