חזאית הטרנדים הנודעת לי אדלקורט, מתריעה על קץ עידן האופנה במתכונת המוכרת לנו. שירה ברויאר מדווחת הישר מקו האש.

כשלי אדלקורט חוזה נבואות, מוטב להקשיב לה. הנביאה המודרנית המוערכת, הגורו של עולם האופנה בשלושת העשורים האחרונים, מוכרת גם לקהל הישראלי. היא אצרה תערוכות והרצתה במוזיאון העיצוב בחולון וגם במגזין של co.co. כתבתי עליה בעבר (קליק לכתבה כאן). מכיוון שהיתה לי הזכות לראיין אותה בביתה בפאריס ב1996 ולהתרשם מיכולת החיזוי שלה, ההצהרה האחרונ ששחררה, מחייבת דיווח הישר מקו האש:

בראיון שהתפרסם במגזין העיצוב הבריטי Dezeen, הכריזה אדלקורט שהאופנה מיושנת ושהתעשייה על סף קריסה. הראיון עמה נערך בעקבות מניפסט שכתבה באתר שלה תחת הכותרת “אנטי אופנה”. במצגת השנתית שלה בקייפטאון באירוע העיצוב  designindaba המשיכה אדלקורט לירות מטחים: ”האופנה כפי שאנו מכירים אותה, הגיעה לקיצה”.

מי שעוקב אחרי אדלקורט מכיר את הגישה הביקורתית שלה. היא מסתכלת על המצב במבט גבוה מלמעלה. בשנים האחרונות היא מתריעה בפני תהליכים שכולם משפיעים וקשורים זה בזה. החל מאסונות אקולוגיים שהם תוצאה של בזיזת אוצרות הטבע וכלה בקצב הלא אנושי בו מגיעות סחורות זולות מהמזרח לרשתות האופנה. “הם אפילו לא טורחים לגהץ את את הבגדים לפני שהם תולים אותם בחנויות״ התלוננה באוזני הקהל בהרצאה שנתנה בשבוע האופנה בחולון לפני שנתיים. אדלקורט מדברת מתוך כאב. היא מאד אוהבת בגדים וקשה לה לראות את התעשייה המדרדרת. ״תעשיית האופנה איבדה קשר עם מה שקורה בעולם ועם מה שאנשים באמת רוצים. האופנה מבודדת, מציבה את עצמה מחוץ לחברה וזהו צעד מסוכן מאוד” אמרה בראיון.

הרבה סיבות למצב מונה אדלקורט: ראשית, חינוך לקוי לו זוכים המעצבים הצעירים שלומדים לחקות את השמות המפורסמים. ״הם מתחנכים להיות מעצבי תצוגות אופנה, אינדיבידואליסטים ייחודיים, בעוד שהחברה העכשווית והכלכלה החדשה מתאפיינות בשיתופי פעולה, החלפת מידע ועבודה בצוותים וקבוצות״.

שנית, אבדן הידע בתחום הטקסטיל. הקיצוצים בתחום, הביאו למצב בו למעצבי אופנה אין מושג אודות סריגה ואריגה, טוויה והדפסת טקסטיל ואדלקורט חוששת שכל הידע המקצועי אודות סיבים וחוטים, גימורים ובדים יאבד.

סיבה נוספת למצב, נעוצה באוזלת היד לגבי תנאי העסקת העובדים בסדנאות היזע במפעלי הבגדים. בתהליך הארגון המהיר והשפל לדבריה של ייצור זול וניצול עובדים במדינות בהן שכר העבודה זול. ״במקום להחרים את המותגים המעסיקים כוח עבודה זול, הלקוחות מתפתים לקנות בגדים זולים, חד פעמיים. כשבגדים מסוימים מוצעים במחיר זול יותר מסנדביץ׳, כולנו מרגישים שקורה משהו עמוק והרסני אבל הגרוע מכל הוא הסמליות שבכך. מחירים כאלה משדרים מסר שהבגדים נועדו להיות מושלכים לאחר השימוש כמו קונדום והם מלמדים צרכנים צעירים שלאופנה אין ערך. כך נהרסת תרבות האופנה״.

גם המעצבים עצמם לא יוצאים בשלום מנבואות הזעם של אדלקורט שטוענת שפעם המעצבים יכלו לשנות את פני החברה על ידי הצגת צללית חדשה בעוד שהיום הם ממחזרים טרנדים מהעבר ומעצבי היוקרה נדרשים להתמקד בתיקים ונעליים שקל יותר לשווק.

את רוב קיתונות האש והגפרית מפנה אדלקורט לתחום השיווק שהפך לדבריה את אנשי האופנה לעבדים של המוסדות הפיננסיים ולבני ערובה של בעלי המניות. ״השיווק נשלט על ידי תאוות בצע ולא על ידי חזון. בגלל זה אין חדשנות.” גם את הקשרים ההדוקים בין המותגים החזקים שמפרסמים לבין התוכן המערכתי במגזינים אדלקורט מתעבת וטוענת שהביקורת העיתונאית האינטלגנטית הוחלפה בכיסוי רדוד מאת צבא הבלוגרים ומה שאדלקורט מכנה בשם “דור הלייק״. ״מותגים חדשים לא יקבלו כיסוי מערכתי בכתבי העת, כי הם לא קונים שטח פרסום״.

אדלקורט חוזה שבעתיד יקום זן חדש של צרכנים שישכיר בגדים, ילווה בגדים ואפילו ימצא בגדים ברחוב. הכיוון בכל מקרה הוא בגדים ששורדים לאורך זמן, לגיל הפיסי תהיה פחות ופחות משמעות לעומת הגיל המנטלי ולכן תהיה פחות הפרדה בין בגדים לצעירים לעומת מבוגרים.

עם חזון מות האופנה אדלקורט גם רואה התחדשות של רעיונות וחזרה להתמקדות בבגדים בנבדל מאביזרים ממותגים שהשתלטו על האופנה. החינוך לאופנה צריך להיות לדעתה קשור לעיצוב תעשייתי, סדרתי, כי אנשים אוהבים לדבריה להיות זהים בגלל הרצון להיות חלק משבט. ״השיער שלך, הקעקוע שלך, הולך להגיד מי אתה, לא הבגדים שלך״ אמרה.

״האופנה עכשיו הפכה לפרודיה מגוחכת ופתטית לעומת מה שהיתה. התצוגות הופכות מגוחכות;  שתיים עשרה דקות ארוכות אחרי ארבעים וחמש דקות נסיעה, עשרים וחמש דקות המתנה. אף אחד כבר לא צופה בהן. העורכים עסוקים רק בטלפונים שלהם.״

היא צופה את תחייתו של עולם ההוט-קוטור (בגדים בהזמנה אישית בניגוד לתעשיית הביגוד המוכן) .לאוו דווקא באופן המוכר לנו בו לקוחות עשירות מזמינות בגדי יוקרה מושקעים אלה באופן שבו מעצבים יקנו הדפסים ויכינו בדים בהזמנה. במילים אחרות, יחזירו את הכבוד לעיצוב הבדים.

והיא גם אופטימית, אדלקורט ״תהיה יותר חמלה ואלטרואיזם, אנחנו מוקפים במכשירים, אנחנו סופר טכנולוגיים ואנחנו יכולים להיות באמצע המדבר ולעבוד ולתקשר כאילו אנחנו בניו יורק. נפתח חושים טלפאטיים, המוח שלנו יעבוד באופן שבו השכל והרגש יהיו מחוברים טוב יותר ונפתח מכשירים שיהפכו את העולם לטוב יותר.כבר עכשיו אנחנו עובדים על זה באמסטרדם!״