מצד אחד – חברת פנטון הכריזה על רוז קוורץ וסרנדיפיטי (ורדרד ותכלכל) כצבעים לשנת 2016. הנימוקים הם טשטוש הזהות המגדרית וחיפוש אחר שלווה פנימית. מצד שני, בשבועות האופנה התחרו ביניהם המעצבים מי מציג משהו צבעוני יותר, עז יותר, ובכלל – יותר-יותר שכזה.
“מריח כמו רוח נעורים”?
לקראת סוף 2015 הכריזה חברת Pantone על צבעי השנה לשנת 2016 – רוז קוורץ וסרנדיפיטי (מעין ורדרד ומעין תכלת, בהתאמה).
משמע, כשהאנשים של Pantone הסתובבו קודם להכרזה הזו בעולם, ואספו השראות ומגמות מרחובות בירות האופנה, אלו הצבעים שנראו יותר ויותר במהלך שיטוטיהם.
ואלו הטרנדים ששטפו את מסלולי התצוגות במיטב שבועות האופנה לקראת אביב-קיץ 2016:
בדים מטאליים כמעט עד דרגת 'מותק, המראה נשברה אז עשיתי מזה חולצה. WIN!'

כתום. צבע רגוע בסך הכל.

ויקטוריאני. משמע, עתיר שרוולים תפוחים, סלסולים, צווארוני קולר גבוהים. סולידי.

זוכרות את הפרסומת המדוברת של Old Spice?
בואו נתבונן רגע בקולקציות המעצבים הגדולים. עכשיו בחזרה לפנטון. עכשיו בחזרה למעצבי האופנה מרגישות את הדיסונאנס?
נפתח מאמר מוסגר ונדבר רגע על גיל ההתבגרות, ועל נפשו של המתבגר.
לפני יותר מ-100 שנים טען סטנלי הול, הפסיכולוג הראשון שנתן דעתו למורכבות גיל ההתבגרות, כי בגיל זה חווה המתבגר תקופה של סערה ומתח. התקופה הסוערת הזו, כך קבעו המחקרים, כוללת גם רכיבים של התנהגות סיכונית – התנהגות פזיזה ו/או אנטי-חברתית, למשל.
ויחד עם כל ההורמונים הגועשים, הצעקות, ה”אתם לא מבינים אותי!” וה”בסדר” המתעלם מהעולם, אפשר בהחלט לדבר גם על טנטרומים של גיל הטיפשעשרה.
נדמה כי עולם האופנה עובר טלטלה דמויית גיל התבגרות בשנים האחרונות. הוא השכיל להבין רק לאחרונה כי ישנן רשתות חברתיות שמניעות תשוקות אנושיות וממליכות (ואף מסירות כתרים) את המלוכה והאצולה. התובנה הזו הניעה כמה מנציגיו (שאפו ל”ברברי”!) להשיק אפשרות לרכישת פריטים באופן מיידי ברגע שהם מוצגים על המסלול, ולא חצי שנה קדימה, אחרי שנשחקו עד דק בכל רשת חברתית אפשרית.
באותה מידה ניתן לראות את הבלבול, את הרצון להגדרת זהות באמצעות מהלכים אקסטרווגנטיים (“כתום! אדום! מבריק! משבצות ענק! חולצות צווארון נטולות פרופרציות וצורה!”).
לא בכדי השם החם של עולם האופנה כרגע הוא מעצב צעיר בשם ארתור ארבסר, המנהל האמנותי של המותג Iceberg. רוצות לדעת מה הוא אמר על הקולקציה שהציג בשבוע האופנה אביב-קיץ 2016 במילאנו? “הקולקציה שלי מציגה את המתח הקיים בין עולם הילדות לעולם הפחדים שלנו”.
מ.ש.ל.
אופנה נועדה לרגש, ועל כן, מקומן של האקסטרווגנזות תקף גם תקף.
אבל אלו המתבוננים במסלולי התצוגות, ויוצאים מיד לאחר מכן בכותרות המספידות את המינימליזם, החזיקו עוד קמעה בסוסים שלכם.
הוא לא מת, הוא מתקיים ברחוב. אצל אלו המתלבשות כל יום, עדיין בחושך (שעון קיץ ארור), ורוצות רק מנות מדודות של שקט סולידי ואיכותי, מחמיא ונשי, שהולך לצידן ולא גורם להן לנסות לרוץ אחריו (על עקבים של 15 ס”מ? באמת, מותג-האופנה-דיסקוורד, באמת???)
ובכל זאת, מצאנו את ה-Brother from another Father (או “אחים לאג’נדה”, אם תרצו) מבין שלל מעצבי העולם:
מרתק יהיה לגלות מה מחכה לנו בהמשך.
מאוד נהניתי לקרוא ואני דווקה אוהבת את הרוח הנעורים של מעצבים ואת החלטה שלהם לא ללכת עם “ההמלצה” של פנטון כי אז כולם היו עושים את הכל באותם גוונים. הפתעות זה כייף ואני אישית מאוד אהבתי את הצבעים העזים והחזקים שהמעצבים בחרו להשתמש בקולקציות, אבל זה כמובן דעה שלי.
טניה, ברור שיש מקום לצבעים העזים, ולא כולם חייבים ליצור קולקציות פנטון משובטות, העניין הוא הדיסוננס החד בין הקולות שעולים מהרחוב – המבקשים את המינימליזם, הרוגע והפשטות, לבין מה שהמעצבים בחרו להציע להם. יש כאן איזה ניתוק שנדמה כי הוא כמעט מכוון, מתריס משהו.
אני אוהבת לקרוא אותך, יעל
אוהבת את המינימאליזם (אולי בסרנדיפיטי יותר מאשר ברוז-קווארץ, אבל זו רק אני)
ואוהבת גם את הטירוף הצבעוני הזה של מסלולי הקיץ
מותר לי להיות רב פרצופית ורב צבעית. מותר לכולנו
היי, זה מה שכיף!
הפרסומות של אולד-ספייס, אגב, קורעות מצחוק!