בשבילי רק מעיל בבקשה

בתקופה הזו של חייה, הילה רגב שמה על הולד את השאיפות האופנתיות ומתכסה במעיל. הרבה מעיל.

שתינו נשענות על גדר האבן הנמוכה מול גן פשוש ומרכלות על מסיבת חנוכה המתקרבת. היא באה מהעבודה (נעלי עקב נמוכות, שמלה מחויטת), אני באתי ממחשכי חופשת הלידה, שם אני שוקדת על שילוב מנצח של טרנינג מוכתם, חיקוי עצוב למגפי אגס וסוודר שגנבתי מהבעל. מה שכן, אני מקפידה להכניס את הבטן. אין לדעת מתי מישהי תרצה להגיד לי “יואו, כאילו לא היית בהיריון! לאן הכל נעלם?”. אנחנו מלרלרות ממעמד שווה כביכול עד שהגרוע מכל קורה והיא שולחת יד מהססת לעבר השיער שלי כדי לדלות משם, מה שאני מקווה, שהוא רק פליטה יחסית נייטרלית של הפעוטה. ידעתי שהייתי צריכה להסתרק לפני שיצאתי מהבית, אבל כל הזין.

כי הימים הם ימי חופשת לידה שתיים וחורף וקר. כל עקרונות הברזל שהחזקתי בהם בכוח בחופשת הלידה הראשונה (לצחצח שיניים. ללבוש חזייה) נפקדים כרגע מחיי. אני במוד “תעזבו אותי באמא שלכן” שמחלחל לכל אספקט בחיי. מצידי תנו לי להתבוסס בפריטי טריקו נעימים עד האביב ולהניק בעודי מתעטפת בצעיפים רכים עד הסוף המר. לרוע המזל, העולם פחות סובלני לבחירותיי בחיים, שלא לומר מתקשה לסייע לי באיסוף הפעוטה כל צהרים באופן עצמוני וכך אני נדרשת לעלות על מדי ב’ סבירים כדי לשנע את שארית המשפחה למקום מבטחים. אבל איך מתניידים בתל אביב, עיר שדורשת ממך מעיל עור מהווה כתנאי קבלה למשפחת העמים ומגפי בוקרים משופשפים כדי להיכנס לדיזינגוף סנטר, כשכל מה שאת מפנטזת עליו הוא האוברול הזה? אני אגיד לכן איך – לובשים מעיל. ואם לדייק – לובשים מעיל כל כך מוצלח שלא אכפת לך או לאף אחד אחר מה את לובשת מתחת?

איך לובשים מעיל כל כך מוצלח שלאף אחד אחר לא אכפת מה את לובשת מתחת?

כמו שיר פלד, סטייליסטית