יש לי סימפטיה לענת דהרי (40) שמתעקשת לעצב נעליים בתל אביב. למרות הקשיים, האזהרות שלא להכנס לתחום, היא מפתחת את walk, המותג שלה שנמכר גם אצלנו, ב co.co. החל מהעונה. מאת שירה ברויאר. צילומים: תום קורסיק ומירב בסון.

מה את עושה בימים אלה?

״אני מגדלת את בני שנולד לפני חודשיים יחד עם בן זוגי ומגלה שזה כיף גדול. בנוסף אני מעצבת נעליים למותג שהקמתי לפני ארבע שנים walk . יש לי עובדת אחת שמנהלת את הסטודיו ברחוב שלמה המלך ואני מנהלת את הייצור, בין יצרני הסוליות למחסן העורות, הכל מתנהל מתל אביב”.

את בת 40 וזה עתה ילדת לראשונה, חיכית הרבה זמן לרגע הזה?

״במהלך החיים שלי הייתי עסוקה בלהבין מי אני ומי אני רוצה להיות. בכלל לא חשבתי על ילדים, זה לא העסיק אותי. עם הזוגיות הגיע גם הצורך בהקמת משפחה”.

ניכר שאת אשה עצמאית שמפלסת את דרכה בעשר אצבעות, מה עיצב את מי שאת היום?

“נולדתי בראש העין, בת בכורה במשפחה דתית. בגיל 6 עברנו לפתח תקווה. זה היה עבורי שינוי גדול לעומת השדות בהם התרוצצתי עד אז. בסביבה שלי לא היה שום דבר שקשור לעיצוב אבל היה לי חופש, אני הובלתי את עצמי. מגיל צעיר התעסקתי בציור ורישום, זה היה משהו פרטי שלי, נסיתי לחקור חומרים, קניתי גבס, חימר. תמיד הייתי עצמאית, הבנתי שאני לא הולכת לקבל עזרה ומעולם לא ביקשתי כסף מההורים. מגיל צעיר עבדתי בתור מדריכה בקייטנות, דאגתי לדמי הכיס שלי. אחרי שירות לאומי עברתי לירושלים ולמדתי תולדות אמנות, גיאוגרפיה וסטטיסטיקה. הלימודים נתנו לי המון השראה ואחרי התואר הראשון עברתי ללמוד חמש שנים אדריכלות בבצלאל. לא חשבתי לעסוק באדריכלות אבל רציתי לקבל כלים. מימנתי את הלימודים בעצמי בעבודת מלצרות, זה לא היה פשוט לתמרן בין כל המטלות אבל זה הכשיר אותי להמשך הדרך”.

איך הגעת לעצב נעליים?

“בזמן הלימודים וגם קודם לכן, נתקלתי בהמון זוגות נעליים שגרמו לי אי נחת וכאב. עניין אותי לעצב נעליים נוחות. לא מבחינה אופנתית אלה מבחינה ארכיטקטונית. כבר במהלך הלימודים ניסיתי להתקבל לקורסים לעיצוב נעליים אבל הם היו מפוצצים ולא נותר מקום, אחרי הלימודים עברתי לתל אביב, ממלצרות עברתי לנהל מסעדה, רדיו רוסקו. זה אגב נסיון מומלץ לכל מי שרוצה להקים עסק. ניסיתי לשווא למצוא מקום ללמוד עיצוב נעליים. מעצבת הנעליים המקסימה ענבל יוסיפון מ”שו-מייקר” הפנתה אותי לבעל מלאכה, מודליסט נעליים. במשך כמה חודשים הוא לימד אותי המון, איך להוציא גזרות ובבית המשכתי ללמוד מהאינטרנט. ככה למדתי תוך כדי ניסוי וטעייה, באותה תקופה, נסעתי לברלין וראיתי את הנעליים של חברת “טריפן” שמאד אהבתי. הם נתנו לי השראה וכשחזרתי הכנתי קולקציה של ארבעה דגמים. עשיתי את כל הטעויות, נאלצתי להחליף את כל הסוליות, כל מי שדיברתי אתו הזהיר אותי שלא כדאי לי להכנס לתחום הקשה הזה, שאין תעשייה בארץ, שאין חומרים, אימומים וכ’ו…הכל נכון אבל התעקשתי, ניסיתי למכור נעליים ביריד המעצבים בסנטר, בכל מיני מקומות, צברתי ניסיון, ניסיתי להבין מה הכי טוב לי וככה התפתחתי”.

מה הקושי הכי גדול בו את נתקלת בעבודה?

“המבחר המאד מצומצם של האפשרויות. יש יצרן סוליות אחד לכל המעצבים, אין טכנולוגיות, אין מגוון. הקושי הוא לנסות לעשות נעליים שיראו קצת אחרת בתוך המרחב המצומצם הזה. נסעתי לתערוכה מקצועית לפני שנתיים ונדהמתי מהשפע הקיים. הייתי רוצה להביא חומרים, טכנולוגיות, אימומים אבל כרגע אין לי אפשרות. קשה לי להגיע למראה מסויים באמצעות עבודה בשיטה לא מקובלת, להוביל חלק מבעלי המקצוע שאני עובדת איתם אל הדרך שלי”.

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

ממיס ואן דר רוה, אם כי לא באופן אישי.. LESS IS MORE

מה התוכניות שלך לעתיד?

“לפתח את הנעליים לכיוון של עבודת יד במראה של עבודת יד ועדיין לשמור על כך שיהיו מסחריות. לפתח קו ללקוחות טבעוניות שלא רוצות ללבוש עור יחד עם מעצבת טקסטיל ולייצר נעליים מבד כותנה גס וסוליות מחומר סינטטי בעל מגע נעים.”

לינק לנעליים של WALK