כשהמצב הבטחוני מטריד ומדאיג קשה לכתוב על אופנה או אי שיוויון ולכן לא נותר אלא לעסוק בזוטות. סוגיית חינם המפוקפק של השרוולים הקצרים היא זוטא שכזו.

אצל רוב הציבור הקיץ בעיצומו. אמצע יולי, הילדים בחופש, התור בנתב”ג בלתי נסבל, מחירי כרטיסי הטיסה עלו כמו מניות אפל בימים שהמציאו את האייפון, אילו עוד סימנים צריך? וחם. ולח. ואין אויר. וזה הזמן שכולן משחרות לחולצה משחררת או שמלה אורירית. או למזגן. עקרונית אפשר למצוא אצלנו את כל אלו גם יחד. מעשית, העונה מעמתת אותנו עם אחת הדילמות העיצוביות המורכבות ביותר שידע עולם האופנה. סוגיית לבוש שטובי המוחות מנסים לפתור מזה שנים רבות, ועד כה – בהצלחה חלקית ביותר. הבעיה מסובכת כמעט כמו המשפט האחרון של פרמה שנזרק לחלל המתמטיקה באמצע המאה ה – 17 ומצא את פתרונו רק כעבור 350 שנה, על ידי פרופסור ויילס מאוניברסיטת פרינסטון. ההבדל הגדול בין סוגיית העיצוב שלנו לבין משפט פרמה המפורסם, הוא שמתמטיקה היא מדע מדוייק, ומשוואה יכולה להיות נכונה, או לא נכונה. היא לא יכולה להיות נכונה לטעמי. או לטעמך. לטעמנו ודעתנו אין שום משמעות. בעוד העיצוב – כל כולו טעם ודעה ותלוי בעיני המתבונן.

הדילמה המורכבת שהדירה שינה מלילותינו, היא כמובן סוגיית השרוולים הקצרים. בואו נודה אחת ולתמיד – שרוולים קצרים הם צורך, הם כורח המציאות, והם אוקסימורון. אי אפשר לצאת מהם מנצחים. חן אין בהם, בסטייל הם לא.

מחקר שטחי וסובייקטיבי לחלוטין, יוכיח שכמעט כל שמלה, חולצה או ז’קט נולדים בשולחן העיצוב, או בשרעפי המעצבים כמושא לתשוקה, ומכאן – ללא שרוולים או עם שרוולים ארוכים. אין לזה הסבר הגיוני, אך אין להתווכח עם הלב. קשה לחלום על ז’קט הורס או שמלה מדהימה כששרווליה בחצי התורן.

לפני כעשרים שנה קפצה על העולם, (זאת אומרת נפוצה במדינת ישראל) אופנת הז’קטים הקצרים. הם נראו כמו קוביה קטנה שמגיעה עד המותן, ללא מתפרים מחטבים וקושטו בגימיק קטן וארכאי. כפתורים בצמדים או בשלשות, צרור מתכות ארוזות בסיכת בטחון דקורטיבית או פיסת בד שהציצה כמטפחת מכיס כאילו. זוועות שכאלו אמורות היו לחלוף במחי עונה קצרצרה, שכן ברור שמקורן בטעם רע לתפארת שהנה הנה יתגלה לרבים. אך לא. מקטורני המקרר המקושטים תקעו יתד ומילאו את הארץ. בקיץ של אותה שנה נאלצו מעצבות צעירות וברות טעם, לקטום שרוולים למכביר ולראות כיצד מעט הסטייל שעוד נותר בעיצוביהן נגדע לטובת שרוולים רחבי מפרש שתפקידם להסתיר את הזרועות המבישות של בנות השלושים הבאות בימים.

זכר הטראומה מאותם ימים הותיר בנו סימנים וכך קרה לנו השנה בקו.קו. שקיבלנו את פני האביב בשמלות נשיות עם שרוולים מתגלגלים אלי מרפק, ואת פני הקיץ בשמלות כתפיה. הדחקנו את הדרישה לכיסוי זרועות לירכתי התודעה, הפלגנו בפנטזיה ושכחנו את התובנות הבסיסיות של המקצוע: בסטייל או לא, לכל הנשים דעה מוצקה לגבי מה מתאים להן ומה ראוי, מגוון הדעות רחב כמספר הנשים בריבוע, ואין שום קורלציה בין המבנה הפיזי לבין טעמן האישי. וכולן צודקות. לטעמן.

כן, גם שועלות אופנה ותיקות ומנוסות כמונו עושות טעויות ולוקות בשכחה, ואם כבר לטעות – אז בגדול, ברוחב לב. , וכך קרה שמלאו אסמינו בשמלות לתפארת, ובתינו בחולצות סוף הדרך ובמחירים ממש נחמדים. אבל ללא שרוולים קצרים.

למרות שזה ישמע כמו תרוץ (וזה נכון), תרשו לי לטעון להגנתנו: הרוב המכריע של הקונות מחפשות משהו קל ואורירי לקיץ, כי חם ולח ומחניק, אלא שהטבע והגיל, לטענתן איך לומר, מגבילים. הן כבר לא יכולות להרשות לעצמן כתפיות או כתף מציצה. מסתבר שלכל אחת מאיתנו מגיע הרגע בו צונחת עלינו ההארה שהנה איננו כתמול שלשום. בעיקר שלשום. שוב לא נחשוף בטן מתוחה ושזופה מעוטרת בטבור מעוצב, שוב לא תהלכנה רגלינו קסם בקרסוליים ענוגים. ברכינו הגרומות הפכו לצבים (אם לצטט את השותפה לאה), ידינו, אותן זרועות דקיקות שהניפו שיבולים ותינוקות במשקל עשרה קילו, קמלו לפתע וגבעות פופאי המפוארות שלנו גילו את כח הכבידה. נפלה עטרת שרירינו. אכן, אסון קטן. אבל למה להסבילנו בשנית ולגזור על עצמנו אסון נוסף? למה אנחנו צריכות לתפוס מחסה תחת בתי שרוול? האקלים העולמי רק הולך ומתחמם ואנו, רק מוסיפות ימים. למה אם כן לא נישא ידינו לרוח (המאוורר)? עם כל הכבוד לדעתנו הכנה והיכרותנו האישית עם עצמנו, הגיע הזמן להשתחרר. קראו דרור לזרועות, השתחררו מהדעות הקדומות על עצמכן ולכו עם תוגת המנופאוזה. אנחנו הכי יפות וצעירות שנהיה מעתה והלאה. ויהיה לנו רק יותר חם. אם לא נחשוף עכשיו, אז מתי?