Be part of what you wear
לפני כשבועיים, בין פסטה לסלט ירוק (בלי גבינה ובצל), סיפר לי ג’רמי, תושב סן פרנסיסקו, על מדיניות היחסים החמים של המעסיקה לשעבר – חברת גוגל. זה התחבר לי לספר שאני קוראת על חברת אמזון. ג’רמי בגר בהרווארד ובתום הלימודים, כמו כמה מחבריו, נאסף אל זרועותיה המחבקות של הענקית שמשקפי כולנו נשואות אליה.
לאחר כשנתיים באוטובוס החברה המפנק באינטרנט אלחוטי, מסעדות הקמפוס, החופש לבחור בפרויקטים מועדפים והרשות להשקיע בפיתוח רעיונות עצמאיים, הוא עייף מהחיבוק וביקש לצאת למרחבים. מסתבר שכמו שאמר דוריוואל קאיימי, “העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש”. אחרי הכל, כמה טוב בן אדם יכול לסבול??
לאחר שעזב את ענקית החיפוש הצטרף, איך לא, לסטארטאפ שמפתח מנוע חיפוש בתחום ידע מסוים. לכאורה תחרות ישירה. הרי מדובר במוצר משלים לליבה העסקית של גוגל וע”פ ג’רמי, עם נתח שוק מרשים והכנסות מוכחות.
אפשר היה לצפות שהחברה האם תמחק את הבחור הצעיר מזכרונה, מהמאגר האנושי ואם אפשר תעלים את ביתו ונוכחותו בגוגל מאפ. אם גוגל היתה חברה ישראלית מהכלכלה הישנה, הבחור היה הופך מיידית לפרסונה נון גראטה. בוגד. אם גוגל היתה קיבוץ, יהודה שוסטר היה אומר לו (אחרי שהתלוננו באוזניו שכל הטובים עוזבים), שאצלנו הטובים הם אלו שנשארים. אבל גוגל לא הכירה את שוסטר, או את זקני ענף הטקסטיל, הנדל”ן והתעשייה המסורתית בישראל, ולכן היא פועלת אחרת לחלוטין. החברה בנתה מועדון עוזבים לתפארת שנקרא google alumni על תקן מועדוני הבוגרים של אוניברסיטאות העל היוקרתיות. החברה מקיימת ארועים, שומרת על קשר ובעיקר מבטיחה שכולם ירצו להשתייך למועדון הזה. זה עולה לה בכוס יין ושני סושי בשנה אבל זה מאפשר לחברה לעקוב אחרי הרעיונות החדשים של אנשים מוכשרים ולשמור אותם בעדה.
הסטארטאפ של ג’רמי למשל מאוד מענין את החברה. מבחינתה, נחמד שמישהו אחר משקיע את מאמצי הפיתוח והחשיבה הראשוניים. סטטיסטית זה הזמן הכי יקר עם הסיכון הכי גבוה. מי שישרוד אותו אחרי לילות לבנים ותזונת לחם לחץ, ירצה לספר על זה למישהו, לגייס כסף, להרכיב דירקטוריון ובסוף בטח למכור את זה. גוגל הקימה את המועדון כדי שבוגריה יהיו בעדה. בין אם עזבו בטריקת דלת, ערקו או פוטרו, הם מקור נכבד של יכולות, עברו הכשרה מקצועית מצויינת ומישהו מהם עשוי להמציא את הדבר הבא. כדאי לענקית החובקת להיות האלטרנטיבה המועדפת. מקסימום, אם לא מתאים? תמיד אפשר לסרב בנימוס.
בארץ יש דוגמאות בודדות, בעיקר על רקע צבאי משותף. אין כמו זכרונות נפיחה בשק שינה כדי להשכיח איבה מוקדמת וצ’ילבאות הסטורית. אלא שכשזה מגיע לתעשיה המסורתית, שבה התחרות קשה מנשוא, התחושה היא שמדובר בעולם נכחד (להבדיל מההייטק שהוא עולם חדש נקימה), ולכן כל עוזב הוא בוגד, כל חברה מתחרה היא על חשבוננו וכל יוזמה חדשה מאיימת על הקיים, ובעיניים רואים אוקיינוס אדום בלבד.
התפיסה העסקית הרווחת בתוך הארגונים הוותיקים כמו גם בקפיטליזם הישן, היא שתחרות חריפה, עד שאפתנות עיוורת ולעתים דריסת קולגות היא תבלין חיובי, מניע מרכזי להצלחה. תחרות פנים ארגונית, ובוודאי שמחוץ לארגון שם כולם הם אויבינו. ככה לימדונו לשמור על חשאיות ולהישמר ממלכודות. זה היה אולי נכון פעם, כשהוקמה המדינה, התעשיה, הקיבוצים. אבל היום? כשהעולם מתכנס למספר מצומצם של ארגוני על שממילא יודעים עלינו הכל? הגיע הזמן לנוח. תחרות קשה ועקובה היא אופציה ישנה אחת. קפיטליזם של מיקסום רווחים הוא פאסה. העולם מחפש דרך חדשה. חיבוק על, שיתופי פעולה ועזרה הדדית הם אופציה עסקית לא רעה ששווה לנסות. בעיקר אם אתה גדול וחזק. מה יש להפסיד? כוס יין ושני סושי? חיוך מאולץ שיפה לאור הפנים? (חידוד הא?), בסך הכל זה עובד לא רע בשביל האחים הגדולים מההייטק.
ומי יודע? אולי אם עולם ישן נחריבה, נצליח למצוא מנועי צמיחה חדשים או להמציא קאפיטליזם מתוקן, מידתי. וזה כפי שאומרים החוקרים – אוקיינוס כחול. על זה, עדיין, אין תחרות כלל!
צפרא לדעתי את חייבת מדור בעתונות הכלכלית !
שבת שלום + נשיקות
הכתבה שבתה את ליבי. צפרא נהנתי לקרוא מאוד
צפרא, הכתיבה שלך מענגת!
תודה בכלל שאתן קוראות! בעודף המילים השוצפות אלי מסך זה לא מובן מאליו.
אני עם רלי. ממש נהניתי. אפילו היתה לי דוגמא אקטואלית וחמוצה לחשוב עליה בעת הקירה
הקריאה
נהניתי לקרוא ובהחלט משהו לחשוב עליו!
אחלה כתבה צפרא. חשבתי על כמה וכמה ארגונים שאני מכירה שחבל שהם לא קוראים את זה כקריאת חובה השבוע.אני עם אלה שחושבים שאת צריכה טור
צפרא, קיבלתי תובנוצ על חשיבה שמחוץ לקופסא והכתיבה מעולה. מרתק
תודה
כרגיל מעניין ולעניין! תודה
יאללה, תגשימו לי חלום! למי יש קשרים עם איתן אבריאל בדה מארקר? (החלום הוא במלרע – דה מארקר, ולא במילעיל – אבריאל)
תובנות מעוררות גאווה, ויהודה שוסטר היקר מכל ודאי טופח לעצמו על השכם כאילו אומר: “הנה, הצלחנו גם הצלחנו, לצרוב אצל בני הקיבוץ מן זכרון מטמון שלא נס ליחו בצוק העיתים”.
Love