הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות יוצא לדרכו בשבוע הבא, חגיגי מתמיד. שירה ברויאר פגשה את ענת שפרלינג שמנהלת אותו כבר עשר שנים, כדי להבין איך היא עושה את זה.

ענת שפרלינג בחולצת בוסטון מנוקדת ומכנסי תל אביב מקולקציית co.co. צילום: לירון ויסמן.

ענת שפרלינג פוגשת אותי בקפה מתחת לחנות שלנו בנאות אפקה. יחסית למי שעל כתפיה מונח פסטיבל סרטים גדוש, היא נראית רגועה. אמנם כל רגע פנוי מתועל מיידית לסגירת עוד עניין בטלפון אבל הנה היא מולי, שבוע לפני תחילת הפסטיבל, נינוחה לראיון ומוכנה להתמסר למדידת בגדים לרגל המאורע. “אני רוצה להרגיש משוחררת, והכי חשוב שיהיה לי נוח” היא אומרת בעיניים כחולות המציצות בין תלתלים סוררים. אנחנו עולות לחנות אחרי הקפה ומתחבטות בסוגיות לבוש, ייצוג ודימוי. אני מציעה מכנסיים צרים שיהלמו את גזרתה הארוכה, חולצות אריג וז’קט לערב בצירוף נעלי עקב נוחות ומראה דומה עם נעליים שטוחות לשעות הארוכות במשך היום. שפרלינג שמחה לסמן ‘וי’ על סוגיית הבגדים שירשתו אותה בימי הפסטיבל. היא יודעת מה זה אומר, לנווט בין מחויבות עצמית למחויבות מקצועית.

מה את עושה בימים אלה?

“סגירות אחרונות לחגיגות העשור לפסטיבל הסרטים. השנה הפסטיבל גדול פי 3 מהתוכניות ואירועי השנים הקודמות. גם בגלל שאנחנו חוגגים עשור וגם בגלל שעיריית תל אביב מארחת אותנו ל 3 ימים בסינמטק הודות ליוזמה של אלון גרבוז ושיתוף נלהב של אירס מור מאגף התרבות בעיריית תל אביב שעזרה לקדם את העניין”.

למה דווקא רחובות?

“כשהפסטיבל החל לפעול, פנינו למצפה רמון, רחובות והרצליה. בכוונה לא רצינו להיות בתל אביב, ירושלים או חיפה כי הרגשנו שבפריפרייה יש יותר עבודה בנושא קידום נשים. הבחירה בפריפרייה היתה צעד אקטיביסטי שמתנגד לשליטה ופועל מהשוליים למרכז. היום אני רואה את זה אחרת. חוסר המודעות לקידום נשים בעייתי גם בערים המרכזיות בישראל. הפעולה חשובה באותה מידה גם במרכז וגם בפריפריה. לפסטיבל יש שתי מטרות: קידום נשים וייצוגן בתעשיית הקולנוע הישראלי. ושינוי דפוסי החשיבה בעניין מעמד נשים באמצעות קולנוע שעושות נשים על נשים”.

צילום הסטורי של מירי דוידוביץ’ שכינסה 41 נשים מתעשיית הקולנוע הישראלי. עומדות מימין לשמאל: מיכל אביעד,ריימונד אמלסם, חנה אזולאי הספרי, אורנה רביב , טלי שלום עזר, לאורה ריבלין , מיכל בת אדם, קרן מור, ניצה גונן, יעל טוקר , ריטה שוקרון, טל גרניט, אסתי זקהיים, סיגלית פוקס, טליה לביא, שירה גפן, דנה גולדברג, ג’ולי שלז, מיכאלה עשת, יבגניה דודינה. יושבות מימין לשמאל: נעה אהרוני, אסי לוי, סופי ארטוס, שרה אדלר, מיכל ויניק, וידי בילו, קרן ידעיה, טלי שרון, אפרת כורם, תמר ירום, לימור פנחסוב, רותם זיסמן כהן, אלידע גרא, ורוניקה קידר, הגר בן אשר, יעל קיים, לי גילת, דאנה איבגי, דינה צבי ריקליס, לינה צ’פלין, רומי אבולעפיה.
‪
למה דווקא קולנוע שעושות נשים על נשים?

“משום שהדימוי העצמי שלנו נשען על הדימויים הויזואליים שאליהם אנחנו חשופות. אלה דימויים שלא אנחנו ייצרנו. אנחנו חשופות מינקות לדימויים בטלביזיה ובקולנוע, בעולם שנשלט עדיין על ידי גברים. זה משפיע כך שרובנו נמצאות בתהליך של שיעתוק בלתי נגמר של אותם דימויים. אלה שיש להן מודעות, מוצאות את עצמן במאבק פנימי מתמשך. האם הדימויים האלה שמהם אנחנו בונות את ה’עצמי’ שלנו הם אמיתיים? ובכן, כל עוד הדימויים האלה נוצרו ממקום של שליטה גברית התשובה היא לא ומכאן אנחנו מנסות לנווט את עצמנו בין האפשרי לבין הלא אפשרי. הפסטיבל משמש כפלטפורמה מרוכזת שנוצרה על ידי נשים על נשים. הפרספקטיבות הנשיות מנסות לתת פרשנות חדשה לשאלות כמו מה זה מערכת יחסים, מה זה קריירה, מיניות, אהבה וכו… לבמה המרוכזת הזאת יש חשיבות כי נשים וגברים חויים דרכה נפילת אסימונים. הם נכנסים לראות סרט ויוצאים עם תובנות חדשות.”

את יכולה לתת דוגמה ל’נפילת אסימון” שכזאת?

“אני יכולה להזכר בסרט גרמני שראיתי שעסק בדיכאון אחרי לידה. ראיתי סרט כזה לראשונה רק ב-2009. זה שלא מדובר בתופעה נדירה, זה ברור. אבל גם זה שלא היה חשוב מספיק לגופים שמממנים קולנוע עלילתי לספר סיפור כזה. והנה פתאום, קמה לה במאית גרמניה ומספרת את הסיפור. נפל לי האסימון מהתובנה שחייב להיות מקום לסיפור כזה. כל כך הרבה שנים נשים נעדרו מעשיית קולנוע. תתארי לך שרק לפני שלוש שנים, אשה זכתה לראשונה כבמאית באוסקר. קטרין ביגלו, אחרי 82 שנות טקס. לצערי, אני רואה היום צעירות שלא מודעות בכלל למאבק. לרבות מהן יש פחד אדיר להתפס כפמינסטיות ”.

ובכל זאת, האם אין שינוי לטובה במעמדן של נשים?

“זה רק נדמה לנו. במאיות הן לא נשים מוחלשות, מדובר בנשים חזקות שהדרך נתונה להן. אבל איך זה יתכן שעד שנת 2000 רק 5 אחוז מכלל הבמאים היו נשים? ואיך זה, שהחל משנת 2001 התחילה לצמוח כאן תעשיית קולנוע ועדיין הנשים מונות רק 10 אחוז ממנה?
לי זה נשמע גרוע מאד וגם זה קרה רק בגלל שב-2001 נכנס לתוקפו חוק הקולנוע. במקום 15 מיליון שקלים הושקעו בענף 70 מיליון שקלים. מאז אנחנו רואים פריחה של סרטים ישראלים שמצליחים להשתלב בזירה הבינלאומית אבל הנשים נדחקות הצידה. בתעשיית הקולנוע לא מדובר בתקרת זכוכית. מדובר בתקרת בטון. ראיתי למשל איך סטודנטיות לקולנוע מאיישות תפקידים זוטרים בתוכנית בפריים טיים בעודן חולמות על תפקדים מעניינים בהמשך. ופתאום מגיע תחקירן ומקבל מייד את הנושאים המעניינים ביותר וגם את השכר הגבוה ביותר. איך זה יתכן? זו המציאות”.

מה בפסטיבל יוכל לעורר מודעות לצורך בשינוי המציאות הזאת?

“אנחנו עורכים את ‘שוות’, כנס בינלאומי ראשון על מקומן של נשים בקולנוע שיתקיים בסינמטק תל אביב. נארח מומחיות מהעולם ומהארץ שידברו על שינוי המצב. זו פעולה שיש לה הרבה אפיקים. מרי וולסון מנהלת פרויקט הבית הלבן טבעה את המשפט “את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות”. ככל שאנחנו מבינות שייצוג הנשים בקולנוע ובטלביזיה הוא לא אמיתי, אנחנו שואפות לתקן זאת. קרול ויטמן למשל, מייסדת ומנכלית עמותת creative women workshops תציג כלים לקידום במאיות צעירות בתהליכי תמיכה ומנטורינג.”

תלמה ולואיז “היום לא הייתי מעיפה אותן לתהום בסוף הסרט”.

יכולה להזכר ברגע מכונן אחד של קולנוע?

“ראיתי בקולנוע שחף את ‘תלמה ולואיז’. אני זוכרת את ההרגשה שלי בגוף אחרי הסרט כשהלכתי ברחוב. זה טלטל אותי לגמרי. זה סרט שעשה במאי אבל את התסריט כתבה אשה. קלי קורי. ראיתי ראיון איתה לא מזמן. היא אמרה: היום לא היתה מעיפה אותן לתהום בסוף הסרט”.

איך הגעת לעיסוק הזה שלך?

“נולדתי וגדלתי בגדרה. ההורים שלי תמיד אמרו לי: לא משנה אם כן או לא יהיה לך בן זוג , מה שמשנה זה שאת חייבת להיות עצמאית ולדעת לפרנס את עצמך”. בגיל 16, סהר שלו, חבר ילדות שלי סיפר לי על חוג קולנוע בתל אביב. נרשמנו ונסענו באוטובוס לחוג. החוייה הזאת שינתה אותי. אחר כך למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון. בסוף השנה הראשונה ממש נבהלתי מרעיון המסלול המעשי. העדפתי להשאר במסלול האינטימי של קולנוע תיעודי. חשבתי שאין לי סיכוי לעשות סרט עלילתי. אחרי הלימודים הלכתי לעבוד באוזן השלישית ושם בעצם השלמתי את לימודיי. כל יום חזרתי עם ערמת סרטים הביתה. בתקופה ההיא מיכל אביעד שלימים עזרה לי להקים את הספטיבל, התחילה לעבוד על סרט תיעודי וחיפשה תחקירנית. התחלתי לעבוד, גם כמפיקה של סרטי תעודה, התגלגלתי גם לעבודה בטלביזיה ואז הגעתי למצב שעבדתי המון שעות ביום והתפרנסתי מאד יפה. הכרתי את בן זוגי שי כהן, פקח ברשות הטבע והגנים. התאהבנו ועברתי לגור אתו במושב נתיב העשרה. מאד אהבתי לחיות שם, נולדו לנו ילדים ופתאום התחוור לי שאני לא יכולה להענות לקריאות של התעשייה. החיים השתנו. לא רציתי לחזור לשוק העבודה באופן שבו הוא פועל כך שאין בו מקום לנשים עם ילדים קטנים. לראשונה היה לי פסק זמן. דיברתי עם חברתי נעמה פריזנט אורפז שהיתה מפיקה בכירה בטלביזיה. היא היתה מבוגרת ב 15 שנה לפחות והחלטנו שצריך לעשות פסטיבל לקולנוע נשי. רק אחרי שהתחלנו, גילנו שיש כבר 30 שנה פסטיבלים כאלה בעולם. הייתי בהלם מכמה שזה היה נאיבי מצידי ושמחתי מאד שאנחנו לא לבד“.

מתוך הסרט ‘בלונדינים’ שיפתח את הפסטיבל בסינמטק תל אביב.

איך את מסכמת את פעילות הפסטיבל עד כה?

“אני לא מסכמת אבל במהלך עשר השנים שחלפו הפסטיבל פעל את פעולתו ויצר שיח פנימי בתוך התעשיה. מה שהתחיל בהרמת גבה שלא לאמר בלעג, התחלף בהערכה ובמודעות לכך שחייבות להיות במאיות, צלמות ומפיקות בשיעור זהה לגברים”.

איך את באופן אישי מנווטת בין קריירה לחיי זוגיות ואמהות?

“אני חיה במערכת יחסים מאד שיוויונית עם בעלי. אין זמנו של האחד שווה יותר מזמנו של האחר. אף אחד מאיתנו הוא לא מפרנס ראשי. שנינו מפרנסים ולפני הפסטיבל שי לוקח על עצמו יותר כי אני נעדרת הרבה. יש לנו ילד בן 7 וילדה בת 10 שנולדה כשהפסטיבל נולד. הרבה שאלו אותי אז איך זה התאפשר, ללדת ותוך שנה להרים פסטיבל? אני מרגישה ברת מזל.”

איזה עצה טובה קיבלת שעזרה לך בדרך?

“זו קלישאה אבל אני מאמינה בה לגמרי. העצה היא שאם יש לך שאיפה קטנה או גדולה, זה לא משנה בכלל, צאי לדרך ומצאי את האשה שתהיה החונכת שלך. כשתמצאי אותה, דעי שהסיכויים שלך להגשים את השאיפות שלך טובים יותר. לי היו כמה מנטוריות לאורך השנים. מיכל אביעד, בימאית ויוצרת. ומנטורית בשם אן שימן שפגשתי בה בתוכנית מדהימה של עמותת ‘שיתופים’. העמותה הזאת מחברת בין מנכל”ים של עמותות לבין אנשים בכירים מהמגזר העסקי. אן שימן היתה ועדיין עובדת בכירה באיי.בי.אם, היו לה הרבה דברים מעניינים ללמד אותי על ניהול, על כספים. נושאים שלא היה לי מושג לגביהם כי מה בסך הכל למדתי? קולנוע וטלביזיה …אבל זה נתן לי המון” .

מה נותן לך השראה?

ההשראה הגדולה ביותר שלי תמיד היתה מוסיקה.‪PJ HARVY ‬ היא אחת האהובות. וזה שיר שהלך איתי הרבה הרבה שנים: ‪THR DANCER‬:
‪

גינון זו אהבה גדולה נוספת שלי. אני יכולה לשוטט שעות בגנים בוטאניים. האחד שאני חוזרת אליו הוא הגן הבוטאני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. הוא קטן יחסית לגנים בוטאניים אבל הוא גן קסום המשרה שלווה אינסופית על המהלכים בו. ‪