הדפסים מנומרים, מנוחשים ומזובררים הם חלק בלתי נפרד מעולם האופנה זה מכבר. בתחילת הדרך אימצו אותם מלכים ובני אצולה שהאמינו כי לבישת עורה של חיה מהווה עדות לאונם, עושרם ומעמדם החברתי.

ב 1930 יצא לאקרנים הסרט “טרזן” שהביא לפריחה מחודשת של הדפסי החיות למיניהם. האאוטפיט של השחקנית מורין או’סליבן בתפקיד ג’יין כבש את טעם הקהל. הלוק החדשני הצית את הדמיון ונתפס כמשוחרר והרפתקני ובמהרה הציגו בתי האופנה שלל בגדים ואביזרים בהדפסי חיות למיניהן.

בשנות הארבעים היתה זו בטי פייג’ הגברת הראשונה של נערות האמצע שהצטלמה בשמלת מיני מנומרת והביאה את המנומר המנומר הזה ללב תעשיית האופנה. בהפוך על הפוך, הלוק המשוחרר קיבל חיזוק גם מצד התנועה לשחרור האשה שהחלה להתבסס באותן שנים, והוא נתפס כביטוי לשחרור ועצמאות.
בשנות החמישים היה זה כריסטיאן דיור שאימץ את הדפסי החיות והפך אותם לאלגנטיים ומתוחכמים בעזרת טעם טוב ועיצוב משובח.

ההיפים בשנות השישים לקחו את זה לכיוון האקזוטי פסיכדלי ובשנות השבעים הפאנק והרוק אימצו את הדפסי הנמר למיניו ובמהרה אפשר היה לראות את החברבורות הללו בכל מקום. שמלות, אוברולים, נעליים, משקפיים, וכל מה שאפשר היה, כוסה בכתמים. בשנות השמונים נוספו להדפסי הנמר גם הדפסי פרה, זברה ונחש.

כיום ניתן למצוא הדפסי נמר וחיות אחרות בשלל פרשנויות וטעמים, מהמעודן לנוכחותי, והם הפכו לנכס צאן ברזל טקסטילי.