אם יש דבר אחד עליו יש להודות לאמריקה יום יום, הרי הוא הג’ינס.

אמנם הבד עצמו בכלל פותח בעיר נים שבצרפת (ומכאן שמו דנים), השימוש בבד על טכניקת הצביעה הייחודית שלו כבגדי מלחים החל באיטליה, בעיר ג’נובה (שמו של הג’ינס הגיע מאיטלקית: blu di genova  (כחול מג’נובה), שהפך בצרפתית
ל-bleu de Gênes,  שיבוש של הצורה הצרפתית הפכה ל-jeans האנגלי.)

אבל כל העובדות המשניות הללו לא יגזלו מהאמריקאים את כתר ממלכת הג’ינס.
ב 1880, כעשר שנים לאחר שהסוחר לוי שטראוס ושותפו החייט ג’ייקוב דייויס הביאו לעולם את מכנסי העבודה עם החידוש המלהיב שזכה לרישום פטנט – ניטים לחיזוק הכיסים, הם השיקו את ז’קט הג’ינס הראשון. מן הסתם כהשלמה למלתחת הפועלים הגברית.

מאה חמישים שנה של אופנה חלפו, המודה השתנתה, טרנד רודף טרנד, אך ז’קט הג’ינס שומר בקנאות על מאפייניו הקדמונים, ונהנה מאבולוציה תרבותית ייחודית רק לו.

מלבוש ייעודי לכורים וסוורים, הוא חלחל את דרכו לצעירי מעמד הפועלים, לצעירי אמריקה הבועטים של שנות השישים, השתרש כמראה ה COOL האולטימטיבי באצולת הוליווד ופזורותיה, וקיבל הכשר סופי כשפילס את מעמדו האייקוני עד לבית המלוכה.

זה לא שלא ניסו המעצבים לתת לו פרשנות אופנתית, ומדי כמה עונות אפשר לחזות בניצוצות חדשנות, אך אף אחד מהניסיונות הללו לא הניב עיצוב המתחרה במושלמות העל זמנית שהביאו לעולם הצמד שטראוס את דייויס.