החלוקה המסורתית לפיה מסודרים חלקי הלבוש התקבעה לפני עשרות ומאות שנים. חולצות, שמלות, מכנסיים וכו’. הולדת אתרי המכירות אילצה את המשווקים לקטלג אותם בצורה מפורטת ומדויקת יותר במטרה לאפשר לקונה לפלס את דרכה בנבכי הרשת האינסופית ביתר קלות. כיצד תרמה הקורונה למהלך הזה?
בגדים הם בגדים הם בגדים. מאז שהגוף האנושי הזדקף והתפתח לצורתו המוכרת לנו כיום, הוא נזקק לכיסוי חלקיו השונים אם מטעמי פיזיולוגיה, אסתטיקה או תפיסה חברתית. כך או כך מדובר בסך הכל בידיים, רגליים גוף וראש. צורות גליליות פשטניות למדי שמהוות את אבני הבסיס לפועלם של המעצבים, ואותן יש לכסות או לחשוף עונה אחר עונה בפריטים שיראו רעננים וחדשים מספיק כדי שיגרמו גם ללובשת להרגיש רעננה ומתחדשת.
בקיבוץ של פעם, כשהאתר הכי מצליח היה מחסן הבגדים, חולקו אלו לקטגוריות משנה. בגדי בוקר, בגדי עבודה, בגדי שבת ובגדים רגילים.
בגדי בוקר היו אז סוג של טרנינגים, חליפות מכנסיים וחולצות מבדי טריקו בצבע אחיד שאפשר היה ללכלך להכתים ולקרוע קלות בלי הרבה רגשות אשמה. לזה הם הרי נועדו.
מחסן המשלוחים הראשון
בגדי עבודה, מכנסיים וחולצה מאריג כותנה כחול וגס, היו סוג של מדים אותם נהגו ללבוש רק אלו שעבדו בחזית הייצור – בשדה, ברפת או במפעל.
בגדי שבת היו אותן שמלות מהודרות מקושטות בסרטי זיגזג צבעוניים, רקמות או כפתורים מיוחדים, או חולצות לבנות ומכנסיים חגיגיים.
הבגדים הרגילים היו אלו שנלבשו אחרי הצהריים לקראת הביקור בבית ההורים שהסתיים בארוחת הערב בחדר האוכל, שהיווה את מדורת השבט, מקום המפגש הקהילתי, שהזנת החברים היה תפקידו הרשמי בלבד.
קטלוג הלבוש היה מוחלט ומובן לכולם ושימוש שלא בעיתו, היה ניכר לעין כל וברור היה שערבוב המינים הייתה בו כוונה. ילד שהתנהג לא יפה בגן “קיבל עונש” (כך אצל הארגנטינאים. בקיבוצים של הצברים הוא סתם נענש), ילד סורר שכזה נשלח אחר הצהריים לבית הוריו בבגדי בוקר. אותו טרנינג כחול ומהוה בלט בזרותו ובייש את לובשו הן בעיני הוריו והן בעיני הקהילה כולה שפגשה אותו בחדר האוכל.
מי שלבש את חולצתו החגיגית בצהרי יום היה מן הסתם “בעל תפקיד” או “עובד חוץ” שבוודאי התקשט כך לכבוד פגישה חשובה ומי שלבשה את שמלת השבת בערבו של יום חול פשוט התגנדרה (צקצקו הלשונות ותהו אם רוחשים דברים מתחת לפני השטח).
המרד בתפיסה הזו התרחש בהדרגה והגיע לשיאו בשנים האחרונות כאשר ערבוב המינים והקטגוריות הפך לחדשנות האופנתית במיטבה. לא עוד טרנינג לבוקר ונצנצים לערב. כשמישל אובמה הופיעה בציבור לבושה ב J.Crew (ללא ספק “בגדי בוקר” מבחינתה) היא כבשה את לב הציבור. כשקים קרדשיאן הצטלמה בז’קט מחוייט עשוי לעילא מעל מכנסי כושר באורך ברך, היא חוללה צונאמי של העתקות וצילומים בסטיילינג דומה.
בחודשי הקורונה האחרונים, הציבור החרוץ אינו יוצא לעבודה, והציבור החרוץ למחצה אינו “מופיע לעבודה” (כך התייחסו במפלסים לאלו שאיחרו להגיע לעמל יומם). המשרד כבר אינו מקום לצאת אליו ולפגוש בו אנשים. הוא בבית, בין הילדים, הזום והסירים. ויש להתלבש בהתאם.
נדמה שלפתע כולם אימצו את סגנון הלבוש של מגישי החדשות. מהמותניים למעלה. ערבוב התפקידים והזמנים, הביא לביקוש גובר למוצרים שיענו על הצורך הזה. כאלו שיהיו נוחים, קלים לתפעול וישמרו על מראית עין של מכובדות בבואך בין הבריות.
איך לקרוא לקטגוריה הזו מבלי שתשמע כמו אלטע זאכען משנות החמישים – בגדים לבית למשל, זה כבר אתגר לשוני בשפה העברית. באנגלית זה כמובן הרבה יותר פשוט לצקת מעט גלאם למילים שמתארות בגדים נוחים שישרתו את המטרה.
אז לנוחיותכן, ארזנו את הצעות ההגשה שלנו תחת הכותרת זום בייסיק. מקוות שזה יסייע בפגישת הצוות הבאה שמתקיימת ברבע-לפתיתים-וקציצות.
הלן וילקומירסקי, שותפה מס 1330 מהנדסת בנין ומנהלת בחברת חשמל.
אהבתי את התיאורים על הקיבוץ,
בת דודתי שגדלה בקיבוץ בית אלפא הוציאה לאחרונה ספר שגמעתי אותו בשקיקה…בו מוזכרים החיים וההוויאי הקיבוצי, אם תרצי, אשאיל לך אותו.
ואהבתי מאוד את – רבע – לפתיתים – וקציצות.