למרות שהגלובליזציה הפכה את כולנו לשיבוטים שקונים ולובשים את אותו הדבר בכל מקום בעולם הבחירה היא עדיין בידנו – האם צריך להמשיך לפרנס את אלו שאחראים לכך?
צפרא פרלמוטר

כשנפגשנו עם טייקון אופנה לספר לו על Co.Co. שלנו, הסטארט אפ החדשני שעומד כמובן בניגוד לתפיסתו של כל טייקון באשר הוא, מיד עלתה השאלה – למה בעצם לטרוח לייצר, לבנות, להקים, לעצב, למתג? למה לא לייבא מותג קיים? האמת למה לא?
עצמתי את עיני הקטנות והרואות וניסיתי לדמיין איך יראה עולם האופנה בעוד עשרים שנה לתפיסתו: כמה מותגי על ענקיים, שחולשים על קניוני כל הארצות כולן, מפוזרים ברחבי הגלובוס ונותנים לך תחושה של בית בכל מקום בעולם. כי כל מקום יראה כמו בית, אותו דבר. גם הבגדים כנראה יראו אותו דבר ברוב החנויות כי הרי כולם רואים הכל מכל מקום, באותו זמן, והפרסומות ידחפו לנו את אותם המוצרים האופנתיים שלרגע הם טרנד ודקה אחר כך הם מיותרים אפילו על המדף.
תגידו, זה מה שאנחנו רוצות? מילא שהגלובליזציה הפכה את כולם לשיבוטים, עכשיו גם צריך להמשיך לפרנס את אלו שאחראים לזה? חייבות חולצת נקודות? תקנו אותה בחברה שלכן, שהכסף יפרנס אתכן. אם לא נצביע ברגליים ונכריח את העשירים להתחלק בכסף שלהם, הם לא יתנדבו לעשות את זה בעצמם. זה הכח האמיתי של קהילה. היא לא חייבת לדבר באותה שפה, לא חייבת לגור באותו מקום, היא כן חייבת להבין שאם היא לא תדאג לעצמה באופן אקטיבי, אף ממשל שמחובר לעשיריו לא באמת ידאג לה. אבל כל ממשל וכל עשיריו ירצו את הכסף של חברי הקהילה כי הם צריכים להשתמש בו לפיתוח העסקים, ללוות אותו, להלוות אותו ואם אין ברירה – גם להפסיד אותו. הרי יותר טוב להפסיד כסף של אחרים. בעיקר של אלו שממילא לא שייכים לחוג אז לא ממש אכפת מהם.
זה הגוף שלכן, הבגדים שלכן, הכסף שלכן, אפשר בקלות לעשות בהם שימוש ראוי. שישרת אתכן.