קש הוא חומר טבעי וקייצי, לא יקר ומלא בזכרונות אישיים שירה ברויאר נזכרת למה היא אוהבת אותו

נולדתי ב1963 ושנות השישים היו המצע עליו גדלתי. הורי לא היו היפים והסביבה היתה בורגנית למדי אבל אחותי שנולדה 4 שנים קודם, הנחילה לי את רוח המהפכה כשיום אחד, תלשה מקירות חדרה את הפוסטרים של מייק ברנט ואילנית ועברה לשלטי make love not war בצבעים פסיכדליים. לצידם נתלו תמונות של ילדי פרחים ומתישהו הגיע גם ספר צילומים מוודסטוק. בין לבין נצרבו לי בתודעה צילומים של ג’יין בירקין וסל הקש שלה כשברקע ניגן הפטיפון את להיט הגניחות שלה עם סרג’ גינסבורג, וברג’יט ברדו וסל הקש שנהגה להסתובב אתו יחפה בסמטאות סנט טרופה.

קצת יותר מאוחר התבססו דימויים מצילומיו מרוככי הפוקוס של דיויד המילטון. תמיד היו בין העלמות המעורטלות גם אניצי קש, כובעים, רהיטים וסלים מקש בנופי פרובאנס הרומנטיים. כך יצא שהפכתי לחובבת קש בכלל וסלי קש בפרט. מעבר לכך שהקש הוא לי זיכרון, הקש הוא חומר פשוט וישיר. הוא לא מתחפש לשום חומר אחר, הוא מאה אחוז טבעי ויש לו אופי מובהק שמעניק לכל חפץ ממנו הוא עשוי תחושה של חופשה, קיץ, אי ירוק בים או לפחות בקתת חוף אקזוטית. והוא זול. זול במובן הטוב של המילה, פשוט ולא יקר ולעולם לא זול במובן של חיקוי או זיוף.

הספרדים. סמטאות האי הציוריות הוצפו בנשים מלאות שיק בכל גיל וצורה ולכל אחת מהן היה הסל שלה. חלק מהסלים היו כמעט זהים אבל איכשהו התחושה היתה שלא מדובר בטרנד המוני אלה בתרבות חיים בעלת סגנון מבוסס מדורי דורות, בקודים של לבוש ואיבזור אותנטיים, מקומיים. כאלה שצמחו עם חומרי גלם ואורח חיים שהתפתח ברצף והבשיל לסגנון חוצה אופנה וגיל. משהו שמהווה מקור לגאווה מקומית ולא איום שעלול למחוק את ייחודו של היחיד. מייד רכשתי לי סל נוסף לאוסף הסלים שברשותי, וחשבתי לעצמי: בתור בת לארץ השוכנת בצדו השני של אותו חוף ים תיכון, גם לי ולכל אחיותיי מגיע לאמץ את המראה הקייצי, טבעי משובב הנפש הזה , שהוא היום יותר מבעבר נגיש וזמין, קליל ומזמין.