“משפחה משולבת זה פרוייקט,” אומרת פרופ’ גליה צבר, שכתבה עם אמה, פרופ’ נעמה צבר בן יהושע את הספר “שני בתים וילד”, העוסק בנישואים פרק ב’ עם הילדים שלי שלך ושלנו. הספר מבוסס על מחקר ארוך שנים וכן על ניסיונן האישי של השתיים. ביום רביעי הקרוב נארח את גליה צבר ב”סלון התרבותי” של קו.קו. // שירה ברויאר

אני מדמיינת את גליה צבר עומדת בשדה, בתוך נוף אפריקאי פראי. מנשא בד צבעוני כרוך על גופה וראש של תינוק מבצבץ ממנו. שמיים כחולים משתקפים בעינייה הצוחקות, המוקפות תלתלי זהב, והיא מאושרת.
אני מראיינת אותה לכבוד הרצאתה ב’סלון התרבותי’ של קו.קו ביום רביעי הקרוב. נושא ההרצאה – “שני בתים וילד”, כשם הספר שכתבה בשיתוף עם אמה, פרופסור לחינוך נעמה צבר בן-יהושע, מאוניברסיטת תל אביב.

גליה צבר בעבודת שדה בקניה. צילום: איתי דיין.

גליה צבר (50) חוקרת את אפריקה כבר 30 שנה. מבחוץ ומבפנים. סיפוריה הקולחים מציתים את הדימיון, אבל עכשיו אנחנו ברמות צהלה, על גג ביתה המטופח, המואר בחמימות בגרלנדה עשויה מכדורי קש קלועים. צבר חיה בו עם בן זוגה עופר שחטר מזה 13 שנה. זהו פרק ב׳ עם ילדים משני הצדדים, ונסיון חיים אישי שלה כבת למשפחה משולבת בעצמה. “משפחות משולבות” הוא המונח בו משתמשת צבר לתיאור נשים וגברים, עם או בלי ילדים משלהם, שנכנסו לקשר עם בן זוג שיש לו ילדים מפרק א’.

החיים זה לא לה-לה-לנד

״משפחה משולבת זה פרויקט,” מסבירה צבר. “את לא יכולה לרגע לנוח ושום דבר לא מובן מאליו. כששני ההורים הם ביולוגים, ההנחה היא שהדאגה והאהבה משותפת. במשפחה משולבת, כל הנחות היסוד לא בהכרח קיימות. את מייצרת דפוסי משפחה חדשים וצריכה לשמור עליהם. אנחנו מולעטים בסיפורי לה-לה-לנד. הקונספט שלנו על משפחה וזוגיות לא מציאותי. הוא ניזון מספרים וסרטים הוליוודים. לא מכינים אותנו לחיים של שגרה ואולי טוב שכך, אבל ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו יודעים לתעדף את דברים נכון: חברות, אמון וכבוד הדדי.”
צבר יודעת על מה היא מדברת. היא התחתנה בגיל 22 , ילדה שלושה ילדים והתגרשה אחרי 14 שנים. פרק ב’ התחיל אצלה בגיל 37, עם בן זוג שהביא לקשר את שני ילדיו והיא מצאה עצמה בבת אחת מנהלת משפחה עם חמישה ילדים מתבגרים.
הסיטואציה המורכבת הזאת היתה מוכרת לה. “כשהייתי בת 16 אמא שלי התחתנה בשנית (עם שמשון בן-יהושע, פרופסור לביוכימיה) ופתאום הפכנו מתא משפחתי קטן, שכלל את אמי, אחי ואותי, לגדוד של שבעה. זה היה נחמד, אני הייתי הגדולה אז היו לי פריבילגיות של גדולה. שמשון מילא תפקיד של הורה לכל דבר (הקשר שלי עם אבי הביולוגי היה רופף). אמנם כל ילד נאבק על מקומו והיה לנו על המקרר לוח תורנויות של מטלות הבית, אבל החוויה היתה טובה.”

הדאלי לאמה מעניק פרס לגליה צבר על שילוב של עבודה מדעית ופעילות ציבורית.

– מה הבאת מנסיונך למשפחה המשולבת שלך ?

“שאפשר לייצר משפחה חדשה …שזה יכול להצליח אבל גם (צוחקת) שההורים הם לא משרתים…. כל ילד ידאג לחדר ולכביסה שלו. לא כולל חיילים. אני המבשלת ויש מנקה, אבל לא רציתי למצוא את עצמי מכבסת כל היום. היום ארבעה מבין חמשת הילדים כבר גרים בבתים משלהם. הם גדולים ועצמאיים, יודעים מה זה להחזיק בית. גם אמא שלי דגלה במדיניות כזאת.”

נעמה צבר בן יהושע וגליה צבר, אם ובת. מחברות הספר “שני בתים וילד”. צילום: נעם פרידמן.

– מה הביא אתכן לכתוב את הספר?

“כשאמא שלי פרשה לגמלאות מהאקדמיה, היא החליטה לעשות מחקר על משפחות בפרק ב’. היא לא רצתה לכתוב אוטביוגרפיה ומכיוון שהיא מחלוצות המחקר האיכותני (מחקר שמבוסס על ראיונות, תצפיות וחקירה לעומק בנבדל ממחקר כמותני שמבוסס על סטטיסטיקה) היא התחילה לראיין הורים שחיו בפרק ב’. היא סיפרה לי שבכל הראיונות, ההורים ציינו שהילדים הם המרוויחים הגדולים מהמצב. שאלתי אותה, ‘ומי יראיין את הילדים?’ אז היא הציעה לי לקחת על עצמי את הפרוייקט.
“התחלתי לראיין ילדים ממשפחות אחרות מאלה שהיא ראיינה, כדי שירגישו חופשיים להתבטא. במשך שלוש שנים אספנו את החומרים, ובשלוש שנים נוספות ניתחנו את הנתונים וכתבנו.”

– איך זה לעבוד עם אמא?

“היה מרתק. היא באה מתחום החינוך, והמון שאלות עלו בנוגע לחינוך ילדים מול מערכת החינוך ומול הורים לא ביולוגיים. אני באה מחקר אפריקה ששם יש אינספור דגמים של משפחות. גם העובדה ששתינו באות מרקע של משפחה משולבת הוסיף. היא כאמא במשפחה כזאת ואני גם כבת וגם כאמא. זו גם היתה זכות גדולה עבוד איתה, רק שכמעט לא עמדתי בקצב שלה…”

– מה היה האתגר הכי משמעותי בכתיבת הספר?

“המשימה הראשונה היתה למצוא מונחים חדשים. כל המרואיינים סרבו להשתמש במונח חורג. אז במקום אב חורג השתמשנו במונח הורה מגדל. במהלך המחקר סיפרה לי חברה כי ביתה בגיל חמש קראה לבת הזוג של אביה “אמא שלי מצד אבא שלי”.
גם למודל המשפחתי החדש היה צריך להמציא מושג. פנינו לאקדמיה ללשון העברית והם הציעו “משפחה מאוחה”…מלשון איחוי..נו, באמת…לכן המצאנו את המושג “משפחה משולבת”.
“אני כילדה, התאמתי את ההגדרות המשפחתיות לפי המצב. כשפניתי אליו ישירות קראתי לו בשמו אולם כשהצגתי אותו בפני אחרים לעיתים אמרתי : ” זה שמשון, הבעל של אמא שלי ולפעמים פשוט אמרתי: “אלו הוריי”..
“המשימה השניה היתה לספר את סיפורן של משפחות משולבות מוצלחות. כאלה שהילדים חווים בהן את הכוח שמשפחה מעניקה, רואים את אחד ההורים בזוגיות טובה, מפתחים דרכה כישורי חיים ויוצאים ממנה עצמאיים. בריידי באנץ׳ יש רק בסרטים. אחת התובנות מהמחקר היתה שכל קושי שקיים במשפחות רגילות, מועצם במשפחה משולבת. קנאה בין אחים? במשפחה משולבת יש יותר. חשיבות הזוגיות? במשפחה משולבת הכל נשען על זה. במשפחה ביולוגית, לרוב לא מתגרשים כדי לא לפגוע בילדים. משפחה משולבת יותר קל לפרק ואיכות הזוגיות היא הבסיס. יש פה יותר בחירה.”

גליה בעבודת שדה בקניה. צילום: אתי דיין.

– מה את עושה בימים אלה?

“עד לאחרונה עמדתי בראש החוג ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב במשך שלוש קדנציות. המחקרים שלי מתמקדים באדם. הפוקוס הוא על אנשים ועל ההתמודדויות שלהם בחיי היומיום. משם אני יוצאת לשאלות גדולות על מערכות פוליטיות, חברתיות ודתיות. בשנים האחרונות אני חוקרת הגירה של אפריקאים למערב בכלל ולישראל בפרט.”

– למה אפריקה?

“בטעות. נרשמתי ללימודי משפטים, ביולוגיה ומזרח תיכון. לא ידעתי מה אני רוצה. מהר מאד נשאבתי למזרח תיכון וויתרתי על השאר, אבל הייתי חייבת לבחור מסלול דו-חוגי אז הציעו לי ללמוד אפריקה. במקביל, קיבלתי הצעה להדריך באתיופיה. מדינת ישראל חיפשה אז דרכים להגיע ליהודי אתיופיה, כי באותן שנים התנהל בחשאי מבצע משה.
“בין השנים 82-84 יצאתי ונכנסתי לאתיופיה אינספור פעמים. מהרגע שנכנסתי ליבשת הרגשתי טוב. אמנם זה היה גם מאד קשה וטראומתי. היו אלה שנים של רעב והמונים במחנות פליטים. אבל ידעתי שארצה לחזור לשם”.

– חוויה חזקה שמותירה את רישומה.

“הבנתי שאני שותפה למשהו עצום מימדים. בכל נסיעה בדרך חזרה הביתה עצרנו ברומא, ואני הייתי רצה לקנות נעליים. הייתי חייבת לאזן, לשמור על השפיות, לראות אנשים שבעים, עולם טוב יותר. זו חווייה משנת חיים. הייתי בת 21 נעה בין הכפרים, מחנות הפליטים ילדים רעבים. זה העלה שאלות גדולות. מי אני שאני אקבע מי יקבל אוכל ומי לא?
“ראיתי כמה אפשר להשפיע, ומצד שני כמה מעט אני יכולה לשנות כאינדיבידואל. בין השנים 83′-84′ נתתי הרצאות לעובדים במרכזי קליטה בארץ. זו היתה הפעם הראשונה שהגיעו לארץ יהודים שחורים והבורות הולידה גם עוינות. היה לי חשוב לספר את הסיפור של הקהילה המפוארת הזאת. הרגשתי אחריות.”

בזמן שלמדה לתואר ראשון ואחר כך המשיכה לתואר שני בירושלים היא מימנה את עצמה כמדריכת טיולים לאפריקה בחברת נאות הכיכר. ב-86′ התחתנה עם יוסי פרידמן, שהיה מנכ”ל החברה. לשניים שלושה ילדים – הבכור מתן ( בן 26) נעם ( בת 24) ויובל (בת 18) . בעודה עובדת על הדוקטורט קיבל בעלה הצעת עבודה מחברת תיירות בינל”א, והמשפחה עברה לקניה.

– אז הדוקטורט התאים לרילוקיישן.

“נושא הדוקטורט היה יחסי דת ומדינה באפריקה. לגדל שני תינוקות ולעשות דוקטורט בקניה היה אידאלי. קיבלתי המון עזרה. היתה לי מטפלת, מנקה, מבשלת, וכשהייתי צריכה גם נהג. כל המערכת שם בנויה ככה – אנשים שיש להם כסף, לאו דווקא לבנים, נעזרים בכח העבודה הזול והזמין. זה איפשר לי להיות חוקרת במשרה מלאה וגם להיות עם המשפחה. הבעיה היא שמערכת כזאת מבוססת על פערי מעמדות ושכר נוראיים.”

– ואז באו הגירושין, ואחריהם פרק ב’.

“בגיל 29 עם סיום הדוקטורט חזרתי לארץ. הייתי מרצה צעירה עם שני ילדים קטנים. בעלי לא התאקלם בארץ ועבר לגור בלונדון. נסענו זה אל זה וב-95′ חזרנו שוב לקניה. נכנסתי שוב להריון, חזרתי ללדת בארץ וחזרתי לאניברסיטה. התחילו קשיי זוגיות שהלכו והתעצמו עד שהתגרשנו. נשארנו לגור באותה שכונה כדי להקל על הילדים.
“את הקשר עם בן זוגי עופר, חבר נפש מתקופת הצבא, חידשתי באותה תקופה. הוא היה גרוש אחרי תקופה בארה”ב וגידל את שני ילדיו. כשהתחיל בינינו רומן החלטנו לא לאחד את הבתים. חיינו ב’ניסועין’ כי נסענו הרבה אחד לשני. יצרנו ארוחות משותפות, קירבנו בין הילדים אבל חיינו בנפרד. לפני שמונה שנים, אחרי ארבע שנים כאלה, עברנו לגור יחד בבית גדול. לקחנו על עצמנו מעמסה כלכלית גדולה, כי היה לנו חשוב שלכל ילד יהיה מרחב מחייה משלו.”

– מהי העצה הכי טובה שאת יכולה לתת מנסיונך ומהמחקר להורים במשפחה משולבת?

“לספור עד עשר, לקחת אוויר ולגלות המון נדיבות. גם ברגשות, גם ביכולת ההכלה וגם נדיבות כלכלית”.