“ארוגים בתודעה” היא תערוכת טקסטיל מרשימה שמעוררת גאווה על הכישרונות המקומיים לצד תחושת החמצה על העדרם בנוף האופנה המקומי. האם היא מבשרת על תחילתו של שינוי? מאת שירה ברויאר.

שירי כנעני, טופוגרפיה, 2014, הדפס רשת על בד סינתטי,תאורה.צילום: שירה ברויאר.

ב’ארוגים’ התערוכה המצוינת במוזיאון ארץ ישראל שברמת אביב מוצגות יצירות טקסטיל כה מגוונות ויצירתיות עד שמתבקש לשאול איך זה שאין להן נוכחות והשפעה על תעשיית האופנה בארץ. התשובה ידועה מראש. אף ממשלה בעשרים השנים האחרונות לא חשבה ששווה להשקיע בתחום האופנה והטקסטיל שידע הצלחה בינלאומית בעבר. נכון, העולם עבר מאז לגלובליזציה ולייצור במדינות בעלות כוח עבודה זול, ועדיין, איש לא נתן את דעתו על הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהון האנושי שהתחום בורך בו. אבל מעצבים מוכשרים ושאפתניים לא מחכים עד שמישהו יתעורר ויבין איזה אוצר מונח מתחת לאפו. הם מפלסים את דרכם בהצלחה בעולם הפתוח או מוצאים סיפוק ביצירה מלאת השראה מחוץ לתעשייה.

צורי גואטה, kakimono, 2013, משי וסיליקון צילום: לאוניד פדרול.

צורי גואטה למשל, בוגר שנקר שחי מאז שנת 2000 בפאריס, מציג בתערוכה מפת בד מוזרקת סיליקון שנראית כגן זן יפני זעיר או כפיסת קרקעית ים. גואטה, זוכה פרס אנדי לאמנות עכשווית משנת 2010 עוסק בטווח שבין עיצוב לאמנות ועבודותיו מוצגות במוזיאונים מובילים כמו ה moma בניו יורק, מרכז פומפידו בפאריס ו”ויקטוריה ואלברט” בלונדון. הוא משתף פעולה עם בתי אופנה מהשורה הראשונה: שאנל, איסי מיאקי,לאגרפלד, גוטייה, לואי ויטון ואחרים כמו גם עם תחום הקולינריה, הרכב והקולנוע. דניאלה להבי ז”ל היא המעצבת הישראלית היחידה, עמה יצר גואטה שיתוף פעולה שהניב לפני כשנתיים קולקציה משותפת. ״מעצבי טקסטיל ואופנה צריכים לעבוד בסימביוזה״ הוא חוזר ואומר בראיונות המדווחים על הצלחתו בעולם. כדי להבין איך צמח פה מעצב כה פורה, לא די להתפעל מכשרונו הטבעי או מההכשרה המקצועית לה זכה. אפשר לראות גם בעובדה שבשנות התבגרותו הגיע מגבעת אולגה ללמוד בקיבוץ שמרת, את החוויה שסללה את עתידו. בקיבוץ, עבד גואטה במפעל הסריגים ובו הוא נחשף לראשונה לתחום העיצוב. במילים אחרות, קיומם של מפעלי טקסטיל בארץ, חיונית לטיפוח כשרונות בתחום.

מימין למעלה בכיוון השעון: גלי כנעני,מכנסיים וחולצה / 2012 כותנה, פוליאסטר ונחושת. מיקה בר, ללא כותרת, 2013, דפוס רשת על כותנה, צביעה בצבע ראקטיב. איילה צרפתי, פיצול, 2013, לבד בעבודת-יד, צמר, משי, פשתן. חמוטל אלעד, המזרקה, 2014, פוליאסטר, הדפסה דיגיטלית. צילום: שירה ברויאר

״צריך שתהיה כאן תעשייה״ אומרת בת כיתתו של גואטה משנקר גלי כנעני. גם היא זוכת פרס אנדי לשנת 2012 שמציגה בתערוכה יצירות טקסטיל מתוחכמות במראה נאיבי. אריגים שנמזגים זה לתוך זה בצורת מכנסיים שבחלקם מפושטים לאריגה במצב גולמי ומתהווים לכדי חולצה בהדפס צבעוני.
תערוכות אמנות של כנעני בגלריה פריסקופ ב 2012 ובמוזיאון תל אביב ב 2013 היו מפגן של יצירתיות אמנותית, אותה היא מטפחת כשהיא לא עסוקה בהוראה בשנקר ובבצלאל. ״אחרי שנקר למדתי ביפן שנתיים עיצוב טקסטיל וכשחזרתי בשנת 2000 עבדתי בפולגת אבל התעשייה נמוגה והמצב הדרדר. בשנקר הבינו מתישהו שאין יותר תעשיה ופיתחו את הכיוון האינדיבידואלי. היום אני מרגישה שמתחיל שינוי. יותר בוגרי מחלקות טקסטיל פותחים עכשיו סטודיו עצמאי. מיקה בר, שירה שובל ודקלה לבסקי (שגם הן מציגות בתערוכה) חולקות יחד סטודיו. הבעיה היא שאין פה פתיחות לטקסטיל מצד מעצבי האופנה וגם בשנקר לא מטפחים את הקשר בין מחלקת האופנה לטקסטיל״.

מימין לשמאל: שירה שובל, (בלתי) ארוג, טריפטיכון, 2013, הדפסה דיגיטלית על נייר. אילת יונטף, שדה פרחים בכחול, 2013, צביעת יד שיבורי, עיבוד דיגיטלי, חיתוך לייזר, משי.צילום: לאוניד פדרול, שירה ברויאר.

אילת יונטף בוגרת שנקר ותיקה במגמת עיצוב טקסטיל שמציגה בתערוכה וילון משי בחיתוך לייזר של פרחים כחלחלים היא עוד מעצבת שמצליחה בעולם למרות מגבלות המקום. היא מסבירה את המצב בכך ש”השוק כאן קטן ובנוסף יש חוסר הערכה לעיצוב טקסטיל. בזמני למדו במגמת הטקסטיל בצמוד למגמת האופנה. גדעון אוברזון רכש ממני עיצוב טקסטיל של בד פריאו מפרויקט הגמר שלי אבל זה היה חד פעמי. אחכ עבדתי כעשר שנים בתור מעצבת מצעים בכיתן והייתי אחראית על היצוא וההדפסים והסתובבתי בתערוכות וראיתי עולם. ב 2006 פתחתי סטודיו עצמאי בבית ובו אני יוצרת ומפתחת עיצובים״.

יונטף משתתפת בקביעות בתערוכות טקסטיל בעולם ולאחרונה אף מכרה מעיצוביה לחברת המצעים ״קארה בלאן״ היוקרתית בצרפת בנוסף לשיתופי פעולה שהיא מפתחת עם חברת ׳אסקדה׳ הגרמנית. ״לדעתי מעצבי האופנה בארץ קונים בדים מוכנים מתוך מגבלות שונות. יש נתק בנינו לבינם, הם רואים בנו נותני שירות לאופנה ולא אמצעי לשיתוף פעולה.״

מימין למעלה בכיוון השעון: עביר עטאללה, ללא כותרת, 2011, צילום הדפסה דיגיטלית, אנדי ארנוביץ, מעיל לתרנגול קטן, 2011 , כותנה, סיבים, נוצות, רצועות פלסטיק שקוף. עידית קפלן, מתוך רעש לבן, 2012-2013, שכפול מבנים טקסטיליים כותנה, צמר, נייר. תמר בנאי, גופייה, מתוך המיצב “אחד אחד” 2013, חתיכות פורצלן בעבודת-יד ובשריפת חשמל, רשת ברזל, חוט כותנה, מאוורר.צילום: שירה ברויאר.

ענבל יצחקי תכשיט לכפתור / 2011 בד כותנה מודפס, רכיב כסף בהדפסת תלת-ממד. ג’ניפר בר לב, אביגיל, 2006, פשתן, בגדים ישנים, תחרה, צבע אקריל.

להישג הניכר בתערוכה, הן מבחינת חשיפת תחום הטקסטיל במלוא תחכומו והן מבחינת מגוון היוצרים שנע בין אמנים למעצבי טקסטיל מקצועיים, אחראית אירנה גורדון. ״אני כבר 10 שנים אוצרת עצמאית. באתי מתחום ביקורת האמנות ולמדתי ספרות אנגלית״ היא אומרת. על התערוכה עבדה כשנתיים אם כי הרעיון ההתחלתי נבט כבר לפני כ 5 שנים עם האוצרת האחראית כנרת פלטי.

מה גילית במהלך העבודה על התערוכה?

״פגשתי אמנים רבים שהטקסטיל הוא חומר מרכזי ביצירתם. עניין אותי לבדוק הגדרות, גבולות, ואיך הטקסטיל מתחבר להקשרים חברתיים. לטקסטיל יש מטען פוליטי, מגדרי והאמנים מאד מודעים לו. הוא שייך לנשים, לבית, למסורות ולדת…היה לי חשוב לתת במה לצעירים מתחום העיצוב עם ידע חדשני בטקסטיל ולהפגיש בינם לבין אמנים ותיקים שהעיסוק שלהם בטקסטיל הוא אמנותי, מסורתי. גיליתי עשייה עצמאית, מלאת תשוקה, ודבקות לטקסטיל. הטקסטיל חובק רעיון בסיסי קיומי והחיבור בין הדור הצעיר לדור הותיק יחד עם המסירות של כולם לתחום ולהתחדשות שבו, היתה חויה מאד חזקה עבורי״.

מה את אומרת על זה שתעשיית הטקסטיל התאיידה לה כאן?

״זה קשור לבעיות תעשייתיות אחרות ואני לא יודעת בכלל אם הממשלה רוצה לתמוך במשהוא שהוא לא היי-טק. המדינה לא נותנת גב למעצבי הטקסטיל וחבל. זה תחום שנותן מקום לביטוי משותף גם לאופנה וגם לאמנות, מה שיפה זה שרואים איך התשוקה של המעצבים, מביאה אותם לפעול בהצלחה בחו״ל. זה חלק מהגלובליזציה אבל גם תוצאה של חוסר ההכרה והתמיכה בתחום״.

מעבודות האמנות בתערוכה, שוברת לב עבודתה של רוית כהן גת שמציגה שולחן שכולו מכוסה בד סרוג אדום רקום בטקסטים המספרים סיפור משפחתי כואב על ילדה שחותנה וילדה בגיל אחת עשרה. על השולחן היפה כביכול, הצלחות תפורות לכיסוי ולא ניתנות להזזה. עוד עבודות שמבטאות מסורת בהקשר אמנותי אחר הן עבודותיה המוכרות היפות של ג׳ניפר ברלב, עבודת לבד של איילה צרפתי, עבודת שזירת חוטי רקמה צבעוניים על עץ שנראה כמו נול של לימור יוספוביץ, קליעות, אריגות של שטיחים, בינהם שטיחים יפים של אורי צייג שנוצרו יחד עם עמותת הנשים הבדוויות ‘אריגת הנגב’ לקייה, עבודה מרגשת של איתמר שגיא, הדפסה דיגיטלית יפיפיה של שירה שובל שיצרה בד פלסטי בגווני כחול, בד פוליאסטר מודפס במראה של שטיח עתיק שבתוכו שתולה דמותו של זיגי סטרדאסט של חמוטל אלעד, עבודת לבד דמוית גזע עץ של אירית דולמן, בד דמוי אוריגמי מעודן של מיקה בר, צילום רשת של עביר עטאללה שבו מצולם בד רשת על גוף, כדורי לבד לבנים שחלקם צבוע אדום בעבודה יפה של עידית קפלן, גופיית קרמיקה של תמר בנאי, בד רקום מקסים של קטיה אויכרמן שמספר ‘סיפורי חיתול קרוע’ , פרטי בגד כמו חפתים, צאוורונים או קישוטים לכפתורים שמופרדים וזוכים לטיפול קפדני אצל עינבל יצחקי, פרח עשוי סרטי בד שמלאים במילים שמביעות דאגה של אנדי ארנוביץ , עבודתה היפיפיה של שירי כנעני שיצרה הדפס רשת על בד סינטטי ופרסה אותו מעל גוף תאורה רב עמקים וגבעות ועוד עשרות עבודות מרגשות שמרכיבות יחד את הפסיפס העשיר של 59 האמנים והמעצבים המציגים תמונת מצב בתחום עיצוב הטקסטיל שכולה פוטניציאל.