דליה קפוזה מעצבת הבית שמלהטטת במקביל בין עוד שלוש משרות: מרצה בשנקר, יועצת בחברת אופנה גדולה ואמא לבת 10 ולבן 9 מספרת לשירה ברויאר על ניו יורק ,אודרי הפבורן ולמה היא אוהבת לעבוד כמו שף.

להסתובב עם דליה קפוזה בין חנויות הבדים בנחלת בינימין זה כמו להסתובב לצד מלך השכונה ברחוב הראשי. בכל חנות, קבלת הפנים ומאור העיניים מבהירים לי סופית את מה שידעתי מזמן: כולם אוהבים את דליה. גם אני.

הכרתי אותה בשנת לימודי עיצוב אחת בשנקר ב 1984. בהמשך, פגשתי בה במסגרת עבודתי כעיתונאית אופנה בעיתון ‘חדשות’ וב’הארץ’ כשסיקרתי את תצוגות קסטרו, שם עבדה כמעצבת ראשית במשך 22 שנה. ובחזרה לנחלת בינימין. חם. צהריים ואנחנו מרצדות בין החנויות בחיפושים נואשים אחרי בדים לקולקציית הערב שדליה מתכננת לעצב. היא פותחת גלילי בד, ממששת פאייטים ותחרות, מחשבת חישובים ומחליטה החלטות מעשיות. עכשיו, בגלגול הנוכחי, אנחנו חלק מהצוות של “קו.קו. קולקטיב קולקשן”. יחד עם שותפים ובראשם צפרא פרלמוטר, חברתה מימי שנקר שעבדה לצדה במשך 10 שנים בקסטרו. לפני שנתיים הן הגו יחד את מיזם “קו.קו.” אליו הצטרפתי לפני שנה. מאז, אני רואה את דליה בעבודה לפחות 3 פעמים בשבוע, נהנית מההומור, מתפעלת מהמקצענות, הכריזמה ורוחב הלב. מתבוננת ביעילות בה היא מלהטטת בין עבודה אינסופית לגידול מסור של ילדיה (בן 9 ובת 10) ומנסה להפנים.

מה את עושה בימים אלה?

“אני מסיימת לעבוד על קוקלציית החורף של קו.קו. מכינה פריטי ערב, מחפשת בדים, מתחילה לעבוד על קולקציית האביב, לאסוף רעיונות, תמונות, סקיצות, פיסות בדים, דברים שתמיד אהבתי ורציתי שיקרו… החודש גם מתחילים הלימודים בשנקר, שם אני מלמדת עיצוב פעמיים בשבוע. חוץ מזה אני גם נותנת ייעוץ לרשת אופנה גדולה.”

איך נולדה קולקציית החורף החדשה?

“אם אני צריכה לעשות יומן מסע, ניו יורק היא נקודת ההתחלה. היא המקום שהרגשתי בו בבית כשהגעתי אליו בגיל 20. אחרי שכל שנותי קראתי ספרים וראיתי סרטים בהם ניו יורק היתה הרקע או הנושא, כשהגעתי אליה התממשו כל ציפיותיי. היה כריסמס, שלג, חלונות ראווה מעוצבים מדהימים והכל כאילו קם לתחייה. ממש ראיתי בעיני רוחי איך אודרי הפבורן, סוג של אחות, תיכף תחצה את הרחוב במכנסי שבע שמיניות, סוודר גולף ונעלי בלרינה מחודדות.

חוץ מזה, ניו יורק היא אחת הערים שאפשר לראות בה מגוון סגנונות לבוש עצום, במרחק כמה רחובות. באפטאון: אלגנטיות זוהרת, במידטאון: לבוש לעסקים ובסוהו אופנת רחוב קולית מדליקה. בקולקצית החורף שלנו ניסיתי לתת משהו מהמרחב הניו יורקי הזה. גם בגדים לשעות במשרד וגם לשעות הפנאי ולערב.”

מה הביא אותך לעיסוק באופנה ?

“מיום שאני זוכרת את עצמי, המגע עם טקסטיל בידיים היה לי קסום. יש לי זיכרון מגיל 5 שאני נוגעת בבדים ועושה עם זה משהו. זה שיכולתי לבטא את זה גם בציור זה היה הגשמת פנטזיות. ציירתי פעם אשה לובשת שמלה וזה כנראה היה בוגר לגילי עד שהאחיות שלי חשדו בי שהעתקתי.”

איפה נולדת וגדלת?

“גדלתי ברמלה בבית עם הרבה כבוד לעמל כפיים. אבא שלי תמיד עשה דברים בידיים.
הוא צילם נפלא, פיתח תמונות בעצמו ובנה רהיטים ומסגרות. היו לו ידי זהב וחוש אסתטי משובח. יש לי זיכרון שהסתבכתי כשנסיתי לקלוע את צמת בצק השמרים הראשונה שלי וברגע אחד, הוא בא לעזור וקלע צמה לתפארת. אמא שלי היא כישרון טבעי. בישלה נהדר ותפרה לנו את כל הבגדים. משניהם ירשתי את הדבר הזה שהוא בדי.אן.איי. שלי. כל העשייה התרחשה אצלנו בבית. קראתי הרבה ואני אוטודידקטית. אהבתי הסטוריה, להפליג בדימיונות, לשקוע לסרטים וספרים הסטוריים. יש לי הערכה רבה לדברים שנעשו בעבר.”

רגע משמעותי מתקופת הלימודים?

“קיבלנו פרויקט, לעצב שמלות למפעל אתא שהיה אז בשיא דעיכתו. כל הסטודנטים התמרמרו על שאנחנו הולכים לעצב שמלות למפעל גדול במקום למשהו אקסקלוסיבי ורק הגר אלמביק (לימים ‘הגרה’ והיום ‘אלמביקה’) שלמדה איתנו אמרה: “מה אתם מתמרמרים? אני בפירוש רוצה לעצב שמלה שייצרו אותה ב 40 אלף עותקים.” האמירה הזאת שלה נכנסה לי ללב. בהמשך דרכי מצאתי את עצמי באיזשהו אופן ממששת אותה”.

איזו מעצבת את?

“בשנים שעבדתי בקסטרו חוויתי הרבה חויות של צמיחה. היו לי התנסויות מרתקות בנושאי עיצוב ומסחר ויכולתי לממש את האמירה של הגר. למדתי איך לעצב לקהל רחב. איך למצוא את המשהו שיש בו ניואנס שנוגע לליבם של הרבה אנשים. זה היה בית ספר מצוין. עזבתי אחרי 22 שנה כי הרגשתי צורך בהתנסות חדשה, עצמאית. אני לא מעוניינת להיות מעצבת קונספטואלית. אני רוצה שהבגדים שלי ישרתו הרבה נשים. כשמישהי שקנתה בגד שלנו מתקשרת לספר לי שהיא קיבלה המון מחמאות, אני יודעת שעשיתי את עבודתי היטב.”

איך היה לצאת לדרך עצמאית ?

ב”2009 יצאתי לדרך ועיצבתי כמה קולקציות בעצמי וגם בשיתוף עם ליהי הוד. זו היתה התנסות מהממת כי הפכתי פתאום למפעל של איש אחד שעושה הכל. אחרי 22 שנים במקום עם כל כך הרבה מערכות תומכות זה היה הלם. באותו הזמן התחיל לנבוט הרעיון עם צפרא. רצינו להתחיל עם משהו צנוע אך גם גדול משלנו. לצפרא היה חשוב מאד שאני אקח על עצמי את העיצוב, אבל שנעשה משהו שמציע גישה חדשה. לא עוד מקום של מעצב ששם את עצמו בחזית אלה מקום ששם את קהל הלקוחות בחזית. זה מאד התאים לי כי בתהליך העיצוב מקור ההשראה האין סופי שלי הוא הנשים שעומדות מולי.”

ובכל זאת, מה הדברים שאת הכי אוהבת?

“כל מה שאודרי הפבורן, לובשת בסרטים ובכלל. אוהבת את השיק הנקי, אלגנטי, פשוט שבה. וגם את הרומנטיקה. לצד זה גם מה שקתרין הפבורן לובשת, מכנסיים גבריים וז’קט. הבגדים שלובשת דיאן קיטון ב’אנני הול’, המראה של שנות ה 20 מ’גטסבי הגדול’ בגרסתו הראשונה. סרטים שמבוססים על ספרי ג’יין אוסטין שקראתי את כולם. אני גם מאד אוהבת לעבוד כמו שף. כלומר, ללכת לחפש בדים בחנויות ולמרות שהמבחר כה מצומצם, זה מרגש אותי כי עם מה שאני אמצא, עם זה אני אעבוד. כמו שף שהולך לשוק ומכין מנה מחומרי הגלם שהיו בשוק באותו יום”.

מה למדת על עצמך בשנה האחרונה?

“אחד הדברים שלא חוויתי בעברי זו קרבה ללקוחות. בקו.קו. הדיבור מאד ישיר, הלקוחות מגיעות לחנות או מגיבות באתר ומספרות לי מה הן רוצות. אני רואה מה מתאים להן והכל מאד בלתי אמצעי. מצד אחד אני מרגישה מאד חשופה. מצד שני אני שמחה על כך ומצליחה להתמודד גם עם ביקורת. זה עוזר לי לדייק את העבודה שלי. להקשיב, לראות איך הבגד מונח על הגוף ולהבין מה קורה במציאות, אחרי כל השלבים, מציור הסקיצה, דרך הייצור ועד לרגע הזה עם הלקוחה מול המראה.”