השבוע תסתיים השנה המופלאה שלנו, השבוע נחגוג יומולדת שש! אנחנו כבר ילדה גדולה שמתחילה את בית הספר. האם אנחנו מוכנות?

שנת 2018 ללא ספק תירשם כשנת מפנה בהסטוריה של CO.CO (בתקוה ובהנחה שזו תהיה הסטוריה ארוכה, ומן הסתם מרתקת). פתחנו את השנה עם תוכנית עבודה להשיג צמיחה משמעותית במכירות ועם כוונה לסיים את השנה באיזון תפעולי. מה-זה-המושגים-האלו? אז כך:

צמיחה במכירות – זה אומר שהתחייבנו למכור הרבה הרבה יותר משנה שעברה, בלי שבאמת ידענו איך תתנהג 2018. בלי שניחשנו שענף האופנה המהירה יקרוס, לראשונה, תחת הררי הבגדים בשקל שמיוצרים במהירות, ובכמויות, כי “הכי חשוב זה לתפוס נתח שוק”. בלי שידענו שבארזים תיפול שלהבת וענקיות כמו “אסוס” פריימרק ו M&H יווכחו שהנחות הענק של “חגי” נובמבר ההזויים הפילו אותן לקרשים.

בפועל צמחו המכירות ב CO.CO ביותר מ 50% הודות לשבעה השואו רומים הביתיים שפתחנו בבתים של שבע שותפות מוכשרות.

רצינו לפתוח עשר נקודות כאלו, אבל לא הצלחנו. המשימה התגלתה כמורכבת יותר ממה שחזינו. בערך כמו כל דבר שעשינו עד היום.
למצוא את השואו רומרית המתאימה, עם החלל הפנוי המתאים, בישוב המתאים, עם האוכלוסיה המתאימה שתאפשר לשותפה הנועזת גם להצליח להתפרנס – מורכב. זה מאתגר כמו למצוא משקפיים שנפלו לך באחד הארגזים בעת ספירת המלאי. או למצוא בחור ראוי אחרי מאה דייטים כושלים. הרבה יותר מזל משכל.
שנה הבאה נמשיך לפתח את רשת החנויות הביתיות שלנו, הפעם, אנחנו מקוות, באופן מלומד ומדויק יותר.

איזון תפעולי – זה אומר שההוצאות שלנו על הפיתוח, חומרי הגלם והייצור של הבגדים, השיווק שלהם לציבור הרחב,  הפרסום של המותג, צילומי הקולקציה, תחזוקת אתר פעיל, העסקת עובדים, תשלומי שכר דירה, ביטוח לאומי, פנסיה ועוגיות לארוח הסלון התרבותי, כל ההוצאות הללו צריכות להיות לכל היותר בגובה ההכנסות.

וזו משימה קשה מאוד. כמו לתחזק משק בית בלי מסגרת אשראי. כמו לחיות רק מהכסף שאת מרוויחה עכשיו, בלי לאכול את החסכונות. בלי לבקש מאמא/אבא, כי הם ממילא בקיבוץ והמקסימום שיוכלו לתת זה קילו תפוזים שנקטף בטיול האחרון עם הקלנועית.

אז עמדנו ביעדים בגאוה גדולה, ואפילו השגנו רווח גולמי מצוין של יותר מ 60%.
רווח גולמי – זה מה שנשאר מהמכירות אחרי שמשלמים על עלות המוצר. זאת אומרת, אחרי הפיתוח, התפירה, הבדים וחמישה כפתורים לחולצה. הכסף שנשאר אחרי כל אלו, הוא מה שמשמש לכל יתר ההוצאות. למה זה מצוין? כי פה הגודל-מה-זה-קובע. ככל שמוכרים יותר, נשאר יותר כסף לשיווק, לצילומים, לאיתור שואו רומים חדשים, לייצר יותר דגמים, עם מגוון מידות רחב, להעסיק בעלות מקצוע חיוניות, לשלם לצוקרברגים של המדיה כך שיחשפו אותנו ללקוחות חדשות וכו’.

איפה נכשלנו? כנראה בעיקר עם עצמנו. כשהחברה משלמת משכורות נמוכות עד לא ריאליות למנהליה, זה סימן לאי יציבות כלכלית. על חברה כזו, עדיין חלה חובת ההוכחה שהמודל הכלכלי השיתופי שאין כמוהו בכל העולם, הוא בר קיימא.
כל עוד לא נוכל לשפר את הפרמטרים האלו, כנראה ימשיכו לראות בנו גחמה סוציאל קפיטאליסטית “מעניינת”. ותאמינו לי, כשעירית חברתי מספרת על הדודה שלה שהעירה לה על איזו שמלה שהיא “מעניינת”, זה לא נשמע טוב בכלל!

לפני שש שנים סיימנו לתפור את המודל העסקי של CO.CO  וחשפנו אותו במלוא תמימותו וספקנותו לציבור. אתן בודאי מבינות שלהיות יזמת, מעל גיל חמישים, אשה, מעצבת אופנה, ולהודיע ליומן ערוץ 2 שהם לא יוכלו להגיע לצלם את ערב היסוד כי לא ביקשנו רשות מהשותפות – זו לא התחלה מבטיחה. כל הציניות שבעולם וכל הגבות הסתורות התרוממו בגיחוך עד חמלה, על “העסק החברתי” היומרני הזה שכו-לו מוכר בגדים. לא בדיוק המסע לגילוי חלקיק ההיגס, או הפיצוח הפנומנאלי של אלגוריתם מורכב שיעקוף את חסם הפרסומות שלכם.

אם את יזמת, מעל גיל חמישים, אשה, מעצבת אופנה ולמרות כל זאת החלטת להקים מיזם כזה, מוטב לך שהוא יהיה קודם כל עסק, כדי שהוא יוכל להיות גם חברתי, ואין מנוס מלהצליח. שום כשלון לא יתקבל באותה אהדה לה יזכה היזם, הגבר, הצעיר, גאון המחשבים, שקבר כמה מיליונים בסטרטאפ קצר המועד שנסגר דקה לפני שעשה אקזיט.

החברה, המשקיעים, המשקיעות, עדיין מעדיפות להפסיד כסף על סיפור טוב עם חלום ענק (טכנולוגי, בארורר!) מאשר על החיים עצמם.

שנת 2018 היתה מאתגרת, משמחת, מלחיצה ואנו מסיימות אותה עם 1110 שותפות לדרך. יש לנו לפחות עוד 1110 לקוחות שמתמידות ומפרגנות ועדיין לא הפכו לשותפות. אני מאחלת להן, ולנו שב 2019 הן יעזו לקחת את הסיכון הקטן, שמייצר סיכוי גדול, להפוך הוצאה להשקעה. רק תתארו לכן שזה היה אפשרי גם בעסקים אחרים שמרוויחים המון. נגיד בבנקים. איזה עולם נפלא זה יכול היה להיות.