איך נולדו חגיגות השופינג? מי נהנה מהן? ואיך הן משפיעות על אמון הציבור בכלכלה ובמותגים שהוא צורך? והאם צריך ואפשר לשנות את זה?

ריטואל החגים היהודיים מושתת בדרך כלל על התקציר הבא – נלחמנו, ניצחנו, בואו נאכל! אצל האמריקאים זה קצת אחרת. הם דבקים בחגים שעיקרם קניות. יום האהבה הומצא על מנת לקדם את תעשיית כרטיסי הברכה ויום שישי השחור שמקדים את חג ההודיה, הפך ליריית הפתיחה של עונת הקניות הגדולה לקראת הקריסמס, שמהווה 40% ממחזור המכירות של עסקי הקמעונאות.

חגיגות השופינג האמריקאיות מונעות מסיילים קודם כל. הרי איך אפשר להנות מקניות בלי איזו הנחה ראויה? הרולר קוסטר המסחרי של מחירים יורדים וקניות עולות מוכר היטב לסוחרים, והם כמובן נאלצים להתייחס אליו בבואם לתמחר את מרכולתם. זאת אומרת, שהם לוקחים בחשבון את ההנחות שינתנו על המוצר, ולכן קובעים לו מחיר מכירה גבוה שמשקלל את כל ההנחות הצפויות ועדיין ישאיר בידיהם מספיק כסף כדי לפעול ולהרוויח.

 לכל ענף שיטות תמחור משלו ושולי רווח שיש להבטיח, על מנת לקיים עסק בריא וצומח לאורך זמן. שולי הרווח, או הרווח הגולמי כפי שהוא נקרא בשפת הכלכלה, הוא הכסף שנשאר ממכירת המוצר לאחר שמפחיתים ממנו את עלות המוצר. בענף האופנה למשל, שואפת החברה לשמור על 60% רווח גולמי. זאת אומרת שאם הבד, התפירה, פיתוח הגיזרה והתוית המעוצבת של טישירט אחת עולים יחד 40 שקל, על המותג למכור את הטישירט ב 100 שקלים.

60 השקלים שנותרים בידי המותג לאחר שייצר אותה ב 40 ש”ח, משמשים לתשלום משכורות, הוצאות שיווק, ניהול החברה ולרווחים שנועדו להמשך הצמיחה או לחלוקת רווח לבעלים. אלא שבפועל, אותה החולצה שעלתה ליצרן 40 ש”ח, מוצעת לצרכן עם תג מחיר בין  200 ש”ח ל 400 ש”ח. תלוי כמה תחנות שיווק עובר המוצר בדרכו מפס הייצור אל הארון המחבק של הלקוח.

חוסר הוודאות הזה לא בריא לעסקים ומקשה עליהם את ההתנהלות השוטפת. אבל הוא בעיקר לא בריא לצרכנים שמונעים לקניות על פי פולסים של מבצעי ההנחות ולא על ידי צורך ורצון בזמן אמת. השיטה הזו הביאה את היצרנים בכלל והרשתות בפרט לייצר עודפים עצומים של סחורה על מנת שבהיפתח מבצע הקניות הבא יוכלו לתת מענה בכל צבע מידה וטעם. הרי העלות הכספית של ייצור 1000 חולצות לבנות במקום 700 היא שולית כיוון שמחיר היחידה יורד ככל שכמות היחידות המיוצרות עולה. 30% עודפים שמיוצרים לחינם מוצאים את דרכם בסופו של דבר לזבל, נגרסים ומזהמים את הסביבה. וכך הפך ענף האופנה לתעשייה המזהמת השניה בגודלה בעולם, לאחר תעשיית הנפט.

הנזק החמור לא פחות, הוא חוסר האמון הבסיסי שנוצר בין הצרכן למותג. הראשון שמרים גבה על המחיר, כל מחיר, שכן ברור לו שתיכף יוזל במבצע זה או אחר, והמותג שנאלץ ליישר קו עם הרוח המבצעית ששורה על כלל המותגים, על מנת להישאר רלוונטי ללקוחותיו.

המצב הטוב עבור כל הצדדים, הוא לייצר שיטה שתאפשר למותג להציע ללקוחותיו הנאמנים מחיר טוב מלכתחילה, ויחד עם זאת, תבטיח למותג זרם מכירות קבוע שיאפשר את קיומו הכלכלי. שיטה שתשאיר את הצרכן אדיש להנחות מזדמנות, שבנויה על רווח לשני הצדדים, כזו שתהפוך את שני הצדדים לצד אחד, לשותפים לגורל, לדרך, לערכים, לטובת הסביבה ורוח האדם.

CO.CO מציעה שיטה כזו בשתי דרכים. הראשונה להפוך לשותפה ולהנות מהנחה קבועה – למשל של 25% על קולקציה חדשה לשותפות פלטינום ו 10% נוספים על מוצרים בהנחה. השניה, שפתוחה לכלל הלקוחות – לקנות את המוצרים טרם ייצורם בהנחה של 35% ממחירם הצפוי.

בשני המקרים יש הזדמנות גדולה, כלכלית וחברתית. בשני המקרים נדרש סיכון קטן – רכישה מראש של מוצרים, לצד סיכוי גדול – לקבל את הפריט הנחשק במחיר נוח, להפחית באופן דרמטי את כמות הייצור העודף, את חוסר הוודאות העסקי, וחוסר האמון האנושי.

שחקי שחקי על החלומות, זה אני החולם שח.

העתיד מורכב מהחלומות של כולנו כאנושות ומעשי כולנו כפרטים. שווה לחלום טוב.  1075 שותפות יעידו על כך.

Photo credits : feelsgold.com | ny.racked.com | textiletoday.com.bd | Aya Bouzaglo