כמו שזה נראה כרגע, העולם כולו עצר מלכת ומיליארדי אנשים ועסקים עומדים היכון מחכים לשריקת הזינוק שתקרא להם לחזור לחיים ולחטוף כל פיסת עזרה אפשרית. הלוואות, מענקים, דמי אבטלה, הקלות במס, כולם ישעטו אלי 80 מיליארד כספי הסיוע שתוקצבו וברור לי שלי לא ישאר כי לא אגיע מספיק מהר. הצונאמי הזה מצטייר בדמיון כל כך מפחיד, שמבחינתי עדיף להישאר בלימבו ושסגר הקורונה לא יגמר.

בבית הספר הקיבוצי שלי חייבו את כולנו להשתתף בשעורי הספורט. גם אותי. גולת הכותרת היתה ריצת 60 מטר. אחת לכמה שיעורים הועמדנו על קו הזינוק ולצליל המשרוקית הסתערנו לעבר קו הסיום. ואני, שגייסתי את מיטב הנחישות להגיע להישגים, גם עם רגל אחת משותקת, ראיתי את גבם המתרחק של חברי. הסיטואציה הזו לא עוררה אצלי שום מוטיבציה. נהפוך הוא: בכל פעם שנקראנו להסתדר על קו הזינוק חשתי פחד מצמית ותסכול גדול מהפער המובנה.

המורה לספורט בבית הספר הקיבוצי שלי, היה בחור מבין לב (וחתיך) מכפר עזה בשם פיצו. לאחר כמה מקצי ריצה שכאלו, הוא החליט לנסות גישה חדשה. במקום לרוץ עם כולם ולקבע את המעמד המביך של אחרונה בפער, הוא הציע לי לרוץ לבד, לקול עידודם של שאר התלמידים וכך שיפרתי את התוצאה וקיבלתי ציון שאיפשר לי לעלות לכתה ו’.
השנים עברו אבל הטראומה נשארה.

כך בדיוק זה מרגיש לגבי טריליוני הכסף שהעולם מתחיל לשפוך על תושביו כסיוע חרום. כשרק נצא מהסגר הבנקים יקבלו, חברות הביטוח יקבלו, המפעלים עם ועדי העובדים המחוברים יקבלו, המעסיקים הגדולים, העניים הגדולים, העצמאיים שמתאגדים, כל מי שמקורב או בעל גרון עמוק וקולני יקבל ורק לעסקים הקטנים, הלא חיוניים, נטולי הכח והיכולת להתחייב ולהחזיר הלוואות, רק להם לא ישאר.
אז בעודנו חוסים בסגר הביתי תחת ההיתר המוסרי לבטלה, ומתכוננים לעולם שאחרי, אולי אפשר להשתעשע בינתיים ברעיונות חלופיים לשימוש בגשם המזומנים שהעולם ידפיס וימטיר עלינו מבלי שתיכנן.

הטריליונים הללו הם נשק יום הדין של הממשלות וזכותן וחובתן לבחון את הקונספציות המקובלות ולהציע מודלים אחרים וחדשנים בתפיסתם כתנאי לשימוש בהם.

שכר –באופנה יש כלל ידוע שהמניע למכירות הוא הפער בין המחיר המוצהר למחיר שנקבע לאחר הנחה. זה הבסיס לתפיסה הקמעונאית הנוכחית. אבל הפער לא רק מושך את הצרכנים, הוא גם מרגיז אותם. אם אפשר להרוויח על מוצר שנמכר ב 70% הנחה, הרי שהמחיר המקורי משמעותו גזל. אם זה קורה באופנה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בפערי השכר המופרכים שיצרה התפיסה הקפיטליסטית. האם אפשר ונכון לחייב את הנהנים מהכסף הציבורי להגביל את השימוש בו לצורך תשלום משכורות עתק, כך שפערי השכר בארגון ישארו מזעריים ככל האפשר? נגיד לא יותר מפי 10 בין השכר הנמוך לגבוה?

עבודה – לא תהיה לכולם. זה ברור. אבל קצבאות ודמי אבטלה חייבים לשלם על מנת לאפשר לכולם להמשיך לאכול. האם נכון ואפשר יהיה להתנות את קבלת התמיכה בעבודה יזומה או התנדבות למען הקהילה? לא כולל עבודה למען השם ובניכוי בעלי מוגבלויות? לכל אדם יש מה לתרום.

מניות – ידוע שכשהשוק יורד, ליתר דיוק צונח, חברות גדולות יוצאות במסע נחוש לאיסוף מניות החברה משתי סיבות. אחת, כדי לשמור על ערך המניה, השניה, כיוון שהן יודעות שמצבן איתן וכשהשוק יעלה וניתן יהיה לחלק דיבידנדים (רווחים), בעלי המניות – ביניהם החברה שאספה את מניותיה בשפל, יהיו הנהנים העיקריים. האם אפשר ונכון יהיה לאסור על שימוש במענקים/הלוואות לצורך איסוף והשקעה בשוק ההון?

חלוקת רווחים – דיבידנדים הם אחד הכלים הפופולאריים למימון החזרי הלוואות שנטלו הבעלים בזמנים קדומים בהם אשראי נשפך כמים בעיקר על הפירמידות העסקיות והחברות הגדולות. לעתים, משיכת דיבידנדים נעשית על סמך הצפי לרווחים בשנה שתבוא, או כנגד המזומנים בקופה שתכליתם מימון הפעילות העסקית. האם נכון ואפשר יהיה לאשר את קבלת המימון הציבורי בתנאי שלא ישמש לחלוקת רווחים לצורך החזרי הלוואות בעלים?

תרומה לקהילה –מחקרים הראו שאילו כל ארגון היה משקיע 0.7% מהרווחים לטובת מיגור העוני, ניתן היה לחסל אותו תוך 20 שנה. עד היום עסקו הארגונים הגדולים בנתינה בעיקר ככסת”ח, תחת סעיף “אחריות תאגידית”. ביום שאחרי, הסעיף הזה ירד מסדר היום וקשיי השרדות אחרים יאפילו עליו בחשיבותם. האם נכון ואפשר לחייב כל ארגון, גדול כקטן, להפריש 0.7% מהרווחים לטובת קרן סיוע לזמנים קשים, לטובת הציבור?

זמנים שכאלו הם הזדמנות נדירה לשינוי אמיתי. זו הזדמנות פז לבעל המאה להיות בעל הדעה ובלבד שתתלווה אליה ראיית עולם חומלת ומכילה.
האם יש מי שמעלה בדעתו לדבוק בימים אלו במנטרה האנכרוניסטית שעומדת בבסיס הכלכלה ב 40 השנים האחרונות “מיקסום רווחים לטובת בעלי המניות”?