זה כנראה רק ענין של זמן עד שהמצב הפוליטי חברתי כלכלי יוציא לדרך את המחאה החברתית הבאה. המחאה של 2011 סימנה את קשרי ההון שלטון כמקור ליוקר המחיה וכיוונה לשם את האש. האבטלה הגדולה והמצוקה הכלכלית שמובילה למצוקה תרבותית וחברתית הבהירה שאמצעי הייצור המודרני – הכסף, הוא המפתח. לאן תכוון המחאה הבאה?

החודשיים האחרונים חשפו את החוזה החברתי השבור שמקורו באגדה הכלכלית ששמה השיטה הקאפיטליסטית. הקאפיטליזם מבוסס על עקרון פשוט של תחרות חופשית. מגניב. כמעט היפי מבחינה קונספטואלית. מלמדים את זה בשיעור ראשון בכלכלה. המשמעות היא שהמחיר הוא הענין והוא נקבע על יד ביקוש והיצע. ביקוש נקבע על ידי הצרכנים וההיצע נקבע על ידי אמצעי הייצור.

וכאן מסתיימת התאוריה ומתחילים החיים עצמם.

המונח קאפיטליזם הוזכר לראשונה ב 1854 על ידי ויליאם מייקפיס תאקרי, סופר אנגלי שהיה ידוע בזכות הסאטירות שכתב, ובמיוחד ספרו “יריד ההבלים” שהוא סאטירה חברתית על המעמד הבינוני-גבוה באנגליה של המאה ה-19. המונח CAPITALIST נגזר משם העצם CAPUT שפירושו “ראש”, שכן בעת ההיא הונם של בני האדם נקבע במונחים של ראשי צאן ובקר ובני אדם. עבדים. אלו היו אמצעי הייצור והבעלים של אמצעי הייצור הללו היה הקפיטליסט.

שנים קודם לכן כתב הכלכלן אדם סמית, מי שנחשב לאבי הקפיטליזם אף שמעולם לא השתמש במושג הזה, כי המערכת הכלכלית העדיפה עליו היא “מערכת החירות הטבעית”. אלא שאדם סמית עסק רבות בפילוסופיה של המוסר. ניתן להניח שכשהוא דיבר על החירות הטבעית הוא ראה בה חלק משלים ובלתי מנותק מתפיסת המוסר האנושית.

בתחילת המאה העשרים כשכלכלנים ופילוסופים החלו לאמץ את המונח כמטבע לשון שגורה, המבנה הכלכלי היה מפוזר מאוד, ומרבית בני האדם היו בעלי אמצעי ייצור כלשהו.
המשמעות של תחרות חופשית, חרות אישית וזכות הקנין היתה עבור הציבור משב של תקוה ופוטנציאל גדול לצמיחה ורווחה אישית. וככל שהטרנד הזה תפס, כך הוסרו מגבלות החוק למימושו המיטבי בחיים המודרנים.

העסק התחיל לחרוק כשהתברר שהשיטה מאפשרת ליחיד לצבור אמצעי ייצור ללא הגבלה ובעצם לחסל בכך את התחרות החופשית. היחידים הפכו לחברות מסחריות שרכשו עוד חברות מסחריות ובדרכים לגיטימיות לחלוטין הפכו לארגוני ענק רבי כח שיכלו לפעול בדרך שהקפיטליסט הראשון, זה שהיה לו חמור, מחרשה ושתי פרות, היה מנוע ממנה.

ארגוני העל האלו שהיו צריכים כסף לממן את תנופת הצמיחה שלהם, גייסו אותו באמצעות הבורסה מהציבור, או באמצעות הלוואות עתק מהבנקים, שמלווים את כספו של הציבור.

בענף האופנה לדוגמא נסחרו בבורסה האמריקאית בשנת ,1950 יותר מ 12,000 חברות. בשנת 2010 נסחרו בה פחות מ 60 חברות. זה אומר שהרבה נסגרו והיתר חוו את התהליך המוכר של קונסולידציה. בעברית פשוטה מדובר בחברות שקנו חברות וחיסלו מתחרות וכך צברו נתח שוק וכח והפכו מאוד גדולות. גדולות מכדי ליפול. כך קרה בכל ענפי הכלכלה.

בעיתות משבר, כפי שקרה ב 2008 וכפי שקורה ב 2020 הסתבר שארגוני העל הללו, התוצר המזוקק של התחרות החופשית, אינם יכולים לעמוד בה, והציבור נאלץ לממן אותם באמצעות ממשלות שהזרימו טריליונים על מנת לאפשר להם לשרוד. אמצעי הייצור שלהם לא הספיקו, שכן התברר כי אמצעי הייצור הרלואנטי היחיד בעת משבר, הוא כסף. של כולנו. ומי שיקבל אותו ויהנה ממנו בזמן משבר הוא זה שנפילתו תזיק ותפגע בהכי הרבה אנשים. וכך קורה שבמקום שהציבור יממן את עצמו, את העצמאיים והעסקים הקטנים שמעסיקים את רוב האנושות, הוא נאלץ לממן את מי שחירב את השיטה, ללא מורא, ללא מוסר.

החזון הקאפיטליסטי הוא נפלא. בשביל חרות אישית, זכות הקנין ותחרות חופשית אפילו אני מוכנה לצאת לרחובות מקושטת בסמל השלום על הלחי, חצאית מיני וזר פרחים על הראש. אבל הוא לא יכול להתקיים ללא מוסר, ללא עמוד שידרה ערכי. החוק לצערנו כבר אינו מדד מספיק. מי שיש לו מספיק מאמצעי הייצור המודרני, כסף, יצלח כמעט כל מכשול חוקי. אבל המוסר הוא אמורפי. הוא מה שמרגישים בבטן. הוא זה שגורם לשר בניו זילנד להתפטר כי הפר בידוד. בקיבוץ קראו למוסר “מה יגידו”, והוא היה כבד משקל יותר מכל תקנון. ומי שלא היה אכפת לו מ”מה יגידו” ודפק העדרות מתורנות כלים, שבר את החוזה החברתי עליו בנוי הארגון.

המחאה החברתית הבאה צריכה להחזיר את ההון לפעול למען החזון הקפיטליסטי המקורי. תחרות חופשית והוגנת. כי בלעדיה אין חרות אישית. וחרות היא תקווה, ורק תקווה יכולה להוציא אותנו לרחובות.