בנטון, הוגו בוס ומותגים רבים ברחבי העולם מתחילים להחזיר את הייצור הביתה, על חשבון הייצור במזרח, ולארגן מחדש את שרשראות האספקה הגלובאליות, כתוצאה מהתייקרות התובלה ועליה בשכר העבודה. לאיטלקים ולגרמנים יש אולי לאן לחזור, ומה עם הישראלים?

ענף האופנה והטקסטיל העולמי מתבסס בשלושים השנים האחרונות על שרשרת אספקה גלובאלית. זאת אומרת, המותג פועל ומנוהל במדינה מערבית, העיצוב מתרחש בבסיס האם ואילו הפיתוח וייצור חומרי הגלם והבגדים, מתרחש במרחבי המזרח הרחוק בעיקר.

השנתיים האחרונות שיבשו את השרשרת שנבנתה בקפידה, חוליה אחר חוליה, מפעל אחרי מפעל, בעקבות עלויות מחירי השינוע והעבודה. עליית המחירים נובעת משילוב מנצח של שלושה גורמים מרכזיים:

היעדר אוניות משא זמינות שחלקן הגדול הושבתו בעת המגיפה – תוסיפו לזה את התייקרות חומרי הגלם – הכותנה הגיעה לשיא של עשר שנים, ואת העלייה המטורפת במחירי הדלק, אחרי שכבר הספדנו את חומר הבעירה המזהם הזה ודהרנו במלוא קיטור ההשקעות אל עבר עולם ירוק המשכשך באנרגיה חלופית. תוסיפו את זה שהסינים גילו שהרבה יותר כדאי למכור מכולות מאשר לעשות בהן שימוש חוזר, מה שמייקר את השילוח פי חמש לפחות, ולקינוח הייתה גם התקלה הקטנה בתעלת סואץ.

מחסור ותחלופה גבוהה של עובדים במזרח עקב סגרים ותחלואה – גם במזרח היו סגרים. וחולים. כך שלקח זמן למפעלי הייצור להתניע מחדש. ייצור טקסטיל אינו מצטיין באוטומציה מרובה טכנולוגיה גבוהה. לכן מיומנות העובדים ומקצועיותם היא קריטית לאיכות המוצר הסופי. המחסור בעובדים והתחלופה הגבוהה הביאו לירידה באיכות ועליית מחירי העבודה. חזרתם האיטית של העובדים למפעלים עיכבה את הייצור והמשלוחים.

התאוששות מהירה של הביקוש מצד הצרכנים – שנת 2020 היתה כאוטית וההתאפיינה בהתנהגות מאניה דפרסיבית כתוצאה מאי וודאות. לקראת סופה כבר היה ברור שהצרכנים המשיכו להתלבש יפה, והמירו את הקניות מסופ”ש קסום בגדאנסק, לשוק המקומי. ההתאוששות המפתיעה ברבעון האחרון של השנה החולפת, הפיחה אופטימיות בלב המותגים ואלו, נחושים לממש את הפוטנציאל ולפצות על אובדן ההכנסות, שרשרו למפעלים זרם שוצף של הזמנות.

השיבה הביתה היא תהליך מבורך. לבנטון או הוגו בוס יש בהחלט לאן לחזור. לאיטליה וגרמניה היתה ערב הגלובליזציה, תעשיית טקסטיל מפוארת שכללה את כל חוליות השרשרת: מעצבים, טכנאים מומחים, מטוויות, מפעלי אריגה, צביעה ואשפרה, מפעלי סריגה, הדפסה, מתפרות ומה לא. התעשייה המקומית פיתתה מהגרים סינים רבים, שהשתלבו במפעלים וכיום מתחזקים את שארית הפליטה של המורשת ההיסטורית, היהלום שבכתר – MADE IN ITALY.

את החלק הראשון של השרשרת – זה שאחראי על אספקת חומרי הגלם והבדים, יהיה קשה מאוד להשיב לחיים. מדובר בהרבה “ברזלים” (כמו שקראו לזה בענף) יקרים, שצורכים השקעות עתק, תחזוקה והתחדשות, גורמים לזיהום סביבתי כבד, ובהינתן עלויות העבודה, קשה לראות מי הולך להיות המשקיע שיתנפל על ההזדמנות.

החלק השני של השרשרת – זה הפשוט יותר, שסף הכניסה אליו מאוד נמוך, שכל אחד (כמעט) יכול, זה שבעצם הופך את חומר הגלם למוצר מוגמר, קל מאוד יחסית להקים מחדש. מתפרה מקצועית ומיומנת אינה דורשת השקעת ענק. החסם העיקרי הוא שכר העבודה. ככל שאתרי האופנה הסיניים ימשיכו לשלוח גרורות לכל מדינה מערבית והלקוחות ימשיכו להתמכר למחירי הריצפה, כך יצטרכו מדינות המערב להיות נחושות יותר בהעמדת פתרון אמיתי בר קיימא.