עיכובים במשלוחים, עליית מחירים, מחסור בעובדים וחוסר וודאות היו המרכיבים שניווטו את דרכנו לאורך 2021. אז מה צפוי בשנה הבאה ואיך בכל זאת צלחנו את השנה בשלום?

הסיפור המרכזי של 2021 היה ללא ספק הסדר העולמי החדש שמסתמן כהסדר קבע. הגלובליזציה שטופחה בשקידה במשך עשרים שנות הסכמי סחר, שינתה כיוון. הקורונה אילצה את כולם להישאר בבית. מבחינת ענף האופנה מדובר בטלטלה של מגמות סותרות.

מבחינה צרכנית, זו היתה שעתה היפה של הכלכלה המקומית. הלקוחות שנגזלה מהן עוד קפיצה קטנה לחו”ל, או סופ”ש שופינג הורס בוורשה, היפנו את המשאבים שהתפנו לשוק המקומי. פגשנו לא מעט לקוחות ותיקות שחזרו, והכרנו הרבה לקוחות חדשות שהתפנו סוף סוף לפקוד את משכננו. אבל הדרמה האמיתית היתה (רוב הזמן) מאחורי הקלעים.

חולים, מבודדים ומסוגרים היו תופעה נפוצה בכל המדינות, מה שהשאיר את מפעלי הייצור עם כח אדם חסר. עליית מחירי האנרגיה ושיבושי אספקת החשמל גרמו לכך שהמפעלים עבדו באופן חלקי. זה הוביל לתפוקות נמוכות ותורים מתארכים בהמתנה לייצור. ואלו גרמו מן הסתם לעליית מחירים. אם בעבר ייצר המפעל נגיד מאה חולצות ביום, הרי שהמחסור בכח אדם ואנרגיה הביא לכך שאותה הכמות מיוצרת ביומיים. התארכות משך הייצור, לצד התייקרות מחירי ההובלה מאותן סיבות, הובילה לאיחורים במשלוחים ושיבוש שרשרת האספקה.

העולם המערבי, שבמשך שנים עמל להעביר את מפעלי הייצור עתירי עבודת הכפיים למקומות רחוקים מהעין, על מנת להוזיל עלויות עבודה, הבין שהמחיר אינו חזות הכל. כשאין שבבים לייצור טלפונים, פחות חשוב אם הם יקרים או זולים, חשוב שהם אינם. בארה”ב ומדינות נוספות מדברים על הצורך בהקמת מפעלי ייצור מקומיים, שכן מחסור כזה עלול לגרור להאטה של חברות הטכנולוגיה שהן חוד החנית הכלכלית. האם שוקלות המדינות להפריח את שממת התעשייה גם בענפי הלואוטק? הרי הנזק הסביבתי שנגרם משינוע הג’ינס האופנתי אף עולה על זה שנגרם משבב קטן שטס מטייוואן לארה”ב? שלא לדבר על כך שבתקציב הקמת מפעל מתוחכם אחד אפשר להקים עשרה מפעלי תפירה משובחים שיעסיקו פי עשרה עובדים.

ואם מדברים על עובדים, שנת 2021 הבהירה עד כמה כולנו כפר גלובלי אחד. החידה הגדולה בה עסקו העיתונים ברחבי העולם השנה היתה – לאן נעלמו העובדים? אותם עובדי כפיים שפעם מילצרו בעזוז ושרתו לקוחות בחדווה. הסברים ומילים בנושא נפרשו מהודו ועד כוש, ללא תשובה חד משמעית, אבל נראה שפערי השכר המשתוללים לא תורמים. והאמת שאפשר להבין את אלו שפרשו מעבודה. איך לדעתכן מרגישה בחורה בת 30 שעובדת בהוראה או בחקלאות ומשכורתה כרבע מזו של חברתה שפנתה להייטק?
האם באמת זה מה שאנחנו רוצים? שגובה השכר יקבע מי יחנך את ילדינו? או מי העובדים הסוציאליים שיטפלו בהורינו? האם מדד הרווח האישי הוא המולך ואין בילתו?

השנה הזו הציפה את עיוות כוחו של הכסף, ובעיקר הכסף הקל, זה שמרוויחים מלהשקיע כסף (בשוק ההון) או זה שלוקחים כהלוואות בריבית נמוכה עד מאוד. הכסף הזול הזה, שגורם לאנשים להרגיש בעלי משאבים, הוא האיום הגדול על הסדר הכלכלי האישי, הארצי והגלובלי.

ב CO.CO צלחנו את 2021 על רולר קוסטר רגשי. התחלנו בתנופה, באמצע שטפו אותנו גלי הקורונה וסיימנו באלגרו מכירות וגל אומיקרון.
סך הכל שנה מצויינת בה צמחנו ב 35%, התברכנו ב 5 עובדים חדשים והיכרנו אלפי לקוחות חדשות.

לא את כל מה שרצינו להשיג הצלחנו, לא כל מה שרצינו לשפר הספקנו, אבל הי, אנחנו עדיין עומדות על הרגליים, וזה ממש לא מובן מאליו.
השנה הבאה, תהיה בהערכה זהירה, מאתגרת מחד. מסיבות הכסף הזול שנשפך כמים צפויות להצטמצם והאינפלציה ששנים לא דיברו עליה, נדחפת לאיטה לחזית הבמה. מאידך, נקווה שהמגיפה תדעך, ונוכל לחזור לנורמליזציה חלקית.
הלוואי שנחזור כחברה קצת יותר מתוקנת. יש סימנים שזה עשוי לקרות.