כדור הארץ המתכלה והרוח הגבית שנתן ג’ו ביידן למאבק במשבר האקלים, החזיר את נושא הקיימות לאופנה. השאלה אם עולם האופנה יהפוך את הקיימות למגמה או שמבחינתו מדובר בטרנד. התשובה לכך נמצאת אצל הלקוחות בלבד.

לפני שבוע התפרסמה במוסף הארץ כתבה בשם “האקטיביסט שהתפכח” בה מספר הסופר ופעיל הסביבה פול קינגסנורת’ מדוע חדל מפעילותו הציבורית בנושא.
שתי נקודות שעלו במהלך הראיון, נדמה כי זיקקו את המורכבות הכרוכה בפעילות החברתית העניפה בתחום הקיימות.

הראשונה היא תפיסת האנושיות:
“רבים משוחרי איכות הסביבה (environmentalists) לא באמת רוצים להתמודד עם העובדה שרוב האנשים די אוהבים את המערכת שגרמה לשינויי האקלים”, הוא אומר. “יש איזו הנחה שמאלנית תמימה כזו, ש-1% מבני האדם הם אנשים רעים שדופקים את העולם ו-99% רוצים לשנות את זה, אבל למעשה, רבים מה-99% האלה נהנים מפירותיה של השיטה וממש לא רוצים לשנות אותה. אם תשאלי אנשים סביבך אם הם רוצים לעצור את שינויי האקלים הם יגידו כן, בוודאי, אבל אם תשאלי אותם אוקיי, אתם מוכנים לוותר על טיסות, או להפחית נהיגה באופן רדיקלי, או לזרוק את הסמארטפון שלכם, או פשוט לחתוך את האנרגיה שאתם צורכים במחצית… הם יגידו לא”.

בפרשנות אופנתית לתעשיית הטקסטיל, השאלה היא אם מספיק מאותם 99% יסכימו לוותר על הפיתוי שבהנאות הקטנות, כמו סיילים למשל. האם יסרבו בלהט אידיאולוגי על הנחות כמות, מה שמוכר במחוזותינו כ”מבצע” 1+1, או הנחה מדורגת שגדלה ככל שגדלה כמות הפריטים.
שיטות השיווק הללו אפקטיביות מאוד עבור הרשתות, שמעוניינות להעביר במהירות את הבעלות על המלאי מהמותג לצרכן, אך הן גם שיצרו את הגולם שקם על יוצרו – התעשייה המזהמת השניה בגודלה בעולם.
הצרכנים מתפתים, המותגים שרואים כי טוב מייצרים כמויות גדולות יותר, באיכות ירודה יותר, שכן מטרתן למכור לצרכן כמה שיותר פריטים.

הפער בין מילים למעשים, בין כוונות ליכולות, בין חזון לביצוע, מוכר היטב לכל ארגון. היכולת לקיים בפועל את הערכים שחקק הארגון על דגלו, תלויה במשאבים, ביכולת תפעולית אבל בעיקר תלויה ביכולת ובנכונות של הבעלים והמשקיעים להתעקש על דרכם ולעמוד בפיתוי לעגל פינות.

כשהמטרה היא בעיקר להרוויח יותר, תמיד יימצא איזה קיצור דרך שיאפשר זאת, ובמרבית המקרים, קיצורי הדרך הללו, מתנגשים בערכי הליבה.

הנקודה השניה היא תפיסת המציאות:
“התיאוריה היא שאם תפעיל מספיק לחץ על ממשלות הן ישנו מדיניות, אבל זה לא יעבוד, כי זה לא הכיוון הנכון. ותמיד ישנה הסכנה – וזה בהחלט היה אחד הדברים שגרמו לי להתפכח מאקטיביזם – שתלהיב אנשים לגבי אפשרות של שינוי רדיקלי בכיוון בלתי אפשרי, ושכשהם יבינו את זה הם ישקעו בייאוש”.

חוסר הוודאות ביחס לבלתי אפשרי הוא נחלתם של מיטב היזמים, קל וחומר לגבי יוזמות חברתיות. למעשה כל האקו סיסטם היזמי – מהמייסדים, דרך המשקיעים וכלה בלקוחות הנסיינים, מושתת על ספקות ואי וודאות.
אלא שלמיזמים חברתיים, שמטרתם להביא לשינוי עמוק בהרגלים האנושיים דרוש זמן הבשלה ארוך מהמקובל, השקעות ארוכות טווח הרבה מעל המקובל ויכולת לספוג הפסדים, שנובעים מהמאמץ הדרוש להוציא לפועל את החזון ולהשיג את המטרה  בשמה קם המיזם.

פקטור הזמן הוא קריטי במאבקים חברתיים ולרוב אינו נלקח בחשבון באופן ריאלי. התחושה איתה יוצאים לדרך הפעילים, היזמים, המשקיעים והפילנטרופים, היא שמאמץ גדול והתגייסות אדירה למען המטרה, תביא לשינוי המיוחל.
אולי מסע בודד בים של נערה שוודית בת 16, אולי יום עולמי לזכר 250 הפועלות שנספו בקריסת מפעל הטקסטיל בפקיסטן, משהו שיתפוס את תשומת הלב העולמית ויסמן את שינוי הכיוון. אלא שגם לארועים הללו בסופו של דבר יש השפעה זמנית והענין הציבורי מדלג במהירות לאטרקציה הבאה.

הכמיהה לשינוי, להישגים מהירים והעובדה שהאנושות מוסללת זה שנים לצפות לסיפוקים מיידיים (בעזרתם האדיבה של משלוח הערב, הרגע, כבר), מתנפצת על קרקע המציאות, ומרפה את ידיהם של האקטיביסטים דוגמת פול קינגסנורת’.
והיאוש, כשמדובר במאבק הסביבתי סביב תעשיית הטקסטיל לדוגמה, הרבה יותר נוח.
לפחות אפשר להתלבש יפה.

התגייסותו של ביידן למען השמירה על הסביבה מבורכת וחשובה. כדי שתהיה גם אפקטיבית, עליו להניע מהלך גלובאלי של רגולציה חובקת עולם וחוצת גבולות. מסובך כמעט כמו להקים את ממשלת השינוי. לך תמצא את המכנה המשותף בתחום הטקסטיל למשל בין סין לשאר המדינות.

ועד שזה יקרה, לא נותר לאקטיביסט אלא לנשום עמוק, לספור עד אין סוף, ולהסתפק בשינוי הקטן שיעשה בביתו, במיזם שהקים, ובתרומתו המקומית לקידום הנושא היקר לליבו.
ציפיות צנועות יכולות להניב סיפוקים מיידים קטנים ולהרחיק את סף היאוש.