יום ראשון הוא יום קשה בכבישים. כל יום הוא יום קשה בכבישים. אך יום ראשון הוא המעצבן מכולם, שיקוף חד לעומס ובזבוז הזמן. אבל בשבע בערב ביום ראשון השבוע, הכבישים היו ריקים. אומה שלמה הקדימה לחזור הביתה כדי לחזות בהצבעה על כינון ממשלת האחדות.
בוטה, מתלהמת, גסת רוח ורוויית יצרים הייתה ישיבת הכנסת האחרונה שהתנהלה תחת הממשלה הקודמת. באיפוק, ממלכתיות ואופטימיות זהירה הציגה הממשלה החדשה את כוונותיה וחבריה. קשה היה לצפות בחברי הכנסת משתלחים זה בזה ומקנטרים אלו את אלו. התקשורת כמובן חגגה. אין טוב מזה כדי להדביק את האזרחים אל המרקע. ישיבת הכנסת הבהירה היטב – הגענו לתחתית.

בענף האופנה מדברים הרבה בשנים האחרונות על הזיהום הסביבתי שהתעשייה מייצרת. בעקבות כך נשטפו המותגים בירוק, בעידודן של לקוחות אכפתיות, שקוראות להימנע מעודפים, צריכת יתר ותהליכי ייצור מזהמים. עיקרה של מחאת הצרכנים ממוקדת בתביעה להפסיק את תנאי ההעסקה המחפירים של עובדות הטקסטיל במפעלי הייצור.
כל כך הרבה גרין וואש שאפשר היה להניח שהחברות יפעלו במלוא כוחן על מנת לרצות את הצרכניות. אבל באופנה כמו בפוליטיקה, דיבורים זה טוב, אבל הכיס הוא שקובע.

כשחברת H&M פרסמה בחודש מרץ כי היא מודאגת מכך שממשלת סין מפרה זכויות אדם, לקח לה בדיוק שבוע להבין איך מנגנון הצדק החברתי עובד בפועל.
המותג מחה על כך שממשלת סין מעסיקה בכפייה עובדים מהמיעוט היאגורי המוסלמי, במחוז שינג’יאן שמספק 85% מצריכת הכותנה לתעשייה בסין, והבהיר כי הכותנה ממנה עשויים הבגדים ברשת, אינה מגיעה מהאזור המושמץ.
במהרה התלקח מרד צרכנים סינים בהובלת הסלבס המקומיים בטענה שהחברה מפלה לרעה את הייצור הסיני. חברות האופנה המערביות, מתודלקות ברוח הקיימות של האזרחים האירופאיים, תמכו ב H&M. בתגובה החלו בעלי הקניונים לסגור את חנויות האופנה המערביות זו אחר זו, אתר עליבאבא הסיר את מוצרי החברות והאפליקציות של אותם מותגים לא היו זמינות אף הן.

המחאה לא הייתה ספונטנית, אלא ארוע מאורגן ביעילות על ידי תנועת הנוער הקומוניסטית המזוהה עם מפלגת השלטון.
שבוע לקח ל H&M להתנצל בפני הממשלה הסינית ולהשיב דברים לקדמותם.
השיקול של ענקית האופנה היה פשוט: לוותר על מיליארד וחצי צרכנים מאורגנים היטב או להכעיס קהל צרכנים מערבי, קולני ומודע, אך השפעתו על הקופה כנראה קטנה למדי.

בדיפלומטיה קוראים לזה העוצמה הרכה. האפשרות של מדינה לגרום למדינה אחרת לנהוג לפי רצונה מבלי שתידרש להפעיל נגדה כח צבאי. המעצמה הפכה לבית החרושת של העולם, תוך שהיא מחסלת ענפי תעשייה ומפעלי ייצור במדינות המערב, ובונה תחתם מפעלים חדשניים ביוזמה ממשלתית, באמצעות הלוואות ענק (שאין כוונה להחזירן), קיבוע המטבע וסובסידיות נדיבות ליצואנים.
תעשיית הטקסטיל, שמאופיינת בעבודת כפיים של עובדים עניים היתה מהקורבנות הראשונים של אסטרטגיית הפיתוי הסינית.
מדינות המערב, שמחו להיפטר ממפעלי האריגה והצביעה המזהמים, שספגו רגולציה סביבתית ונדרשו לטפל בפסולת שלהם בעלויות כבדות.
לאחר שנדדו מפעלי הבדים, הצטרפו אליהם המתפרות. בהיעדר פיקוח על תנאי העובדים או שכר מינימום, כמקובל במדינות המערב, צנחו מחירי המוצרים המוגמרים פלאים. ריכוז התעשייה בסין איפשר לחברות מקומיות לפתח מותגים חדשים ייעודיים עבור הצרכניות המערביות, במחירים נמוכים משמעותית, תוך שהם נתמכים על ידי שלל אמצעי הסיוע וההקלות הממשלתיות.

המרוץ לתחתית הגיע לשיאו.
התחרות העזה על ליבה של הטינאייג’רית האמריקאית, או השוודית, הביאה לפריחת מותגי אונליין זולים דוגמת SHEIN  כשהאיום העיקרי הוא על מכירות המותגים הזולים מהדור הישן, דוגמת זארה ו H&M.

מדינות המערב, שהתפתו להפקיד בידיה של סין את רוב אמצעי הייצור שלהן, תוך שהיא מפעילה עליהן את הנשק האפקטיבי ביותר שלה – מחיר שקשה לעמוד בפניו, גילו שההתעצמות הכלכלית של סין הובילה להתעצמות תרבותית, וכעת ביכולתה להכתיב גם ערכים תרבותיים אחרים.

הפוליטיקה של השנים האחרונות קיבעה שיח משסה, תגיות וכינויים מלגלגים הפכו לכותרות היום, סחטני המפלגות ביססו את מוקדי הכח שלהן בכוחנות צינית כאמצעי הרתעה, במטרה לגרום למתנגדי השלטון או עצמאי הדעה לחשוב פעמיים לפני שיעזו להתבטא באופן שונה.

העוצמה הרכה של הפוליטיקה הביאה לשינוי הקודים התרבותיים המקובלים. הגענו לתחתית. יש לקוות שרוחות השינוי ישאו איתן את הפרקטיקות הנלוזות והרעשניות הללו. או במילותיו של קובי אריאלי – קצת תרבות חברים!

הציפיות לשינוי גבוהות ומגוונות כשלל הדעות בממשלה החדשה. כל אזרחית והשינוי הכי דחוף שלה. ומכאן החשש לאכזבה וכשלון.