למי שפוגשת בבלוג שלנו לראשונה, השם של הטור הזה יכול להישמע כאילו נלקח היישר מתוך סד העינויים הפופולארי של מוסף יום שישי של “הארץ” 20 שאלות. המשותף לשלושת סוגי הבדים האלו הוא החוט הבלתי אחיד בו משתמשים ליצירת האריג או הסריג. 

לפני שנים רבות, כשתעשיית הטקסטיל עדיין פרחה בארץ, כשמכונות שוררו אריגים וסריגים, ומטוויות שזרו חוטים אלי קונוס, מעצבי הטקסטיל היו יחידת המחקר והפיתוח. חזית החדשנות של הענף היתה בחומר הגלם, הבד, והמרכיב החשוב ביותר היה החוט.
מעצבי אופנה לעומתם עסקו בעיקר בחזון, בלוק ובגלאם הנלווה לצד הזוהר של המקצוע.
שפתם של הטקסטילאים הייתה זרה לאופנאים ומושגי יסוד כמו אורך סיב ואחידותו, צפיפות החוט או מספר פיתולים היו עבור האחרונים סינית גמורה.   

אחד החוטים הפופולאריים בעיצוב בדים הוא חוט בעובי מתחלף שנותן מראה לא אחיד לאריג/סריג. מקורו של החוט המשתנה הזה הוא בתולעי המשי ובגלמים שהן טוות סביבן. הגולם עשוי מסיב ארוך שיש לו התחלה וסוף. על מנת להפוך סיבים אלו לחוט ארוך וחזק ממנו אפשר יהיה לארוג אלפי מטרים של בד משי, היה צורך לקשור את הסיבים אלו לאלו. המקום של הקשר יצר עובי שונה וכך לאורך החוט נוצרו מקומות עבים יותר. השימוש בחוטים רבים כאלו  בעת יצירת הבד גורמת למראה לא אחיד, הקרוי בעגה המקצועית שאנטונג.

מקור השם שאנטונג ((SHANTONG הוא שיבוש של מחוז המוצא בארץ סין (שם גר צ’אנסולין), Shandong .
עם השנים הפך הבד במראה הלא אחיד חביב על המעצבים. שיטת הטוויה הועתקה גם לסיבי הכותנה (שקצרים בהרבה מסיבי המשי), מה שאיפשר ליצור בדי סריג שמשמשים בעיקר לחולצות טי. בגירסת הכותנה התחלף שמו של השאנטונג לסלאב (SLUB). ויש הקוראים לגבשושיות המשתנות לרוחבו של הבד גם פלאם (FLUM). בשנים האחרונות הטרנד האופנתי דחק את סריגי הכותנה האחידים מגדולתם וחולצות טי מבדי סלאב במראה וינטג’ תפסו את מקומם. 

ומה הקשר למשי פראי? זהו שמו העממי של אותו משי שאנטונג. מקורות המידע טוענים כי בניגוד לסיבים שמקורם בתולעי משי מתורבתות העומלות בחוות גידול כל אחת לעצמה, במדגסקר יש זן מיוחד של תולעי משי החיות בטבע ופועלות כקהילה היוצרת לעצמה גולם אחד גדול משותף, אם תרצו, CO.COCOON.